אני מביטה בה. בלי למצמץ. ואני לא מזהה. מי זו? מה אני עושה
אצלה בבית?

שוררת שתיקה. לא למטרת השתיקה עצמה, כי זו איננה שתיקה רגילה.
בשתיקה כזאת, הלב מתחרש מרוב עוצמה, והרגשות המודחקים זועקים
בשארית כוחותיהם בתקווה שיקבלו התייחסות משני הצדדים. יש כל כך
הרבה דברים להגיד. דברים שלא נאמרו וכנראה גם לא יאמרו. כי
באומרם, אני בעצם מודה. שאינני מכירה, לא אותה ולא אותי.

איפה איבדתי אותה? כנראה שרק היא יודעת בדיוק. כרגע זה לא
משנה. היא הלכה, וכל מה שחשוב לי הוא שתדע שאני מחפשת שוב. אני
רוצה להגיד לה שאני מחפשת. אני רוצה להגיד לה שלא איבדתי
תקווה, שהיא לא לבד, ושאני עדיין מבינה. אבל המילים לא יוצאות,
ואני חסרת אונים מולה, והדממה שורפת אותי מבפנים. הדממה שבתוכי
קורעת אותי לחתיכות שבורות.
וזו אני ששותקת. שתיקה של פחד. שתיקה שמהווה גבול דק בין השקר
השורף שבו אנחנו חיות לבין אמת ששתינו לא נוכל לעמוד בה.

ועכשיו, אני יושבת לבדי. בוכה דמעות מתים. כותבת... ובוכה...
וכותבת... ובוכה... עליה...
על ההיא שהכרתי.