שמיים כחולים, שמש חמה מעלי, והרבה רוח על הפנים...
עפתי ככה מעל האגם, מאושר בעולמי הקטן ובדרכי לבית החדש.
הרוח מכה על פניי ואני מאושר. עצמתי את עיניי לרגע והמשכתי כך
במעופי קדימה כשפתאום רעש חזק קרע את השמיים, מהיר מדי בשביל
להיות ברק וחזק מדי בשביל להיות רק אצלי בתוך הראש.
הרגשה מוזרה עברה לי בכל הגוף, פתחתי את עיניי כדי להרגיש
ולראות שהכנף הימנית נפגעה, משהו נעוץ בה, בין רגע השמש נהייתה
פחות חמימה, הרוח לא נעימה והשמיים כבר לא ממש כחולים.

התחלתי לנסוק למטה, ועד שהספקתי לנסות להבין מי עשה לי את זה
מצאתי את עצמי מתרסק על המים של האגם. איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי כבר לא הייתי חופשי ומאושר. כלוא בתוך כלוב סורגים
שמידותיו לא גדולות ממידותיי, ניסיתי לעשות רעש, אך הייתי חלש
מדי בשביל לזוז אפילו, צמרמורת עברה לי בכל הגוף. מה יקרה לי
עכשיו? מה רוצים ממני?

בעודי מנסה למצוא את ההגיון מאחורי כל זה, מישהו פתח את דלת
הכלוב מאחורי תפס אותי בצוואר מאחורה ומשך אותי החוצה, לא היה
לי כוח להתנגד. עכשיו יכולתי לראות ששתי דמויות רוכנות מעליי,
אחת מחזיקה אותי בראש והשנייה מתעסקת באישה, מין מכשיר לידי.
מה אתם רוצים צעקתי, אבל ידעתי שהם לא מסוגלים להבין אותי. אין
טעם להיאבק, שכבתי ככה, רועד מקוד ומפחד, מחכה לראות מה יעלה
בגורלי. תמיד שמעתי סיפורים על מקרים כאלה אבל אף פעם לא
האמנתי להם. חשבתי שהכל שקרים שהכל סיפורים והנה זה קורה לי
עכשיו ברגע זה.

אני לא יודע כמה זמן עבר, דקות או שעות. הזמן נעלם ברגעים כאלה
ורק הלב מתקתק כמו שניות מהירות.
לפתע, הדמות שהתעסקה עם המכשיר לידי, תפסה לי ברגל והצמידה לי
משהו עליה. הרגשה קרה ומוזרה התפשטה לי באיזור ההוא. התחלתי
לצעוק אבל הם בשלהם.
בעוד אני זועם וצועק, פתאום, שניהם עזבו אותי ביחד, כאילו
תיכננו את זה ביניהם.
מיד כשהם עזבו אותי נעמדתי על רגליי, הסתכלתי מבט אחד בשניהם,
מבט אחד בשמיים מעליי, ופרשתי כנפיים ועפתי הכי רחוק והכי מהר
שיכולתי באותו רגע.

שנה עברה מאז אבל הסימון על הרגל שלי עדיין נשארה, למדתי
להתעלם מזה ואני כבר בקושי מרגיש את זה על הרגל שלי.
אבל את תחושת האי-אמון העצומה בבני אדם, לעולם אני לא אשכח
בגלל אותו מאורע.
אז אם תראו ברווז עף מעליכם ומסתכל עליכם מלמעלה במבט עצבני
ומאיים אז תדעו שזה אני.  תעזבו אותי בשקט.