יש אורחות שלא תמיד רצויות, אחת מהן היא האמת.
רוב הפעמים בהם היא מחליטה לבקר היא נוחתת עליך בהפתעה.
בייחוד ברגעים בהם אתה הכי פחות מצפה לה.
היא לא אוהבת דלתות נטרקות בפנים ותמיד מוצאת איזה חריץ קטן
לחלחל אליו גם כשאתה בטוח שכבר שלחת אותה לאלף עזאזל.
היא שם.
בכל הפעמים בהם נעלת את כל הדלתות,
אטמת את כל החלונות הכפולים,
עצמת עיניך בחוזקה,
נקברת עמוק בשמיכת הפוך,
היא שם.
עוצמתה של האמת היא שהיא אמיתית.
מעולם לא מתה, לעולם לא תמות.
רק שוקעת לה מפעם לפעם בתרדמת חורף קלה, עמוק בנשמתך.
היא שם.
תמיד זוכרת להתעורר בזמן,
לא זקוקה היא לשעון, הזמן הוא בכל זאת זמני אך היא ניצחית,
אלמוות היא, שלא כמונו בני התמותה.
היא שם.
וכך, ללא גבולות, ללא פחד,
ללא מצפון או רחמים,
להשאירך בכל פעם עם שברים, פצעים וצלקות שלעולם לא יגלידו,
רק עם שלל חרטות ריגשיות, כאלה שהופכות רק לעמוקות יותר
ויותר.
היא שם.
עדיין מחפש את הדרכים להתיידד איתה,
עוד בתקווה אחת שתתרכך ותסביר לך פנים.
אתה לא תצטרך יותר לטרוק דלתות בפניה,
לאטום חלונות כפולים ולגלות שבכל זאת מצאה איזה שהם סדקים
לחלחל אליהם ולהצית בהם אש.
אתם תהיו שני חלקים שהתאחדו
ואתה כבר לא תדמם. |