אין לי מה לכתוב. סתם רוצה, מתחשק. יש לי המון מה לומר, ובכל
זאת כלום לא יוצא. as they say, words don't come
easy.........
יש לי הרבה מה להביע, לחשוף, לשתף. יש לי שאלות. בא לי לשאול
אותך עכשיו "לאן את או אתה הולכים?" ו-"מה אתם חושבים עכשיו?"
אבל אתם לא כאן, ולי אין הזדמנות. אני אוהבת אנשי חורף. אנשים
שאוהבים להרגיש את הרוח בפנים, ואת משב העלים. יש לי המון -
ואין לי כלום. יש לי חברות - ואני בודדה. יש לי את עצמי. וזהו.
כלום מלבד זה אין לי. אף אחד לא מבין אותי. אתם חושבים שאתם
כן?
אני רואה את החים כמו סרט, מדברת לאנשים בלתי נראים. זו האמת,
שום סיפור, או כוונה, לא מסתתרים פה. בשביל מה לאהוב אם תמיד
תתאכזב? בשביל מה להתחיל אם הכל תמיד נגמר? אני משערת שכל אחד
חושב על כאלה דברים לפעמים, לא כן? השאלות האלו עלו אי פעם
בראשכם?
האם יש עולם אחר? טוב יותר? רע יותר?
כנראה שאם יש, הוא טוב יותר, כי אף אחד לא חזר לספר.......
או שאולי לא היתה לו אפשרות, הייתי עושה הכל כדי לדעת.
אני מאמינה במוות, איני מאמינה בחיים.
אף פעם לא רציתי להיות טובה, ולא רעה, אבל ככה אני.
לפעמים אני חושבת שאני טובה מדי, שאני רעה אל עצמי בגלל זה,
שאני עושה רק מה שאומרים, לא לוקחת סיכונים.
אני מודה, אני פחדנית. זה נכון. אני מפחדת מהמוות, מכאב, מהכל.
אבל יותר מכליותר מכל - אני פוחדת מהחיים.
רע לי, טוב לי? איני יודעת.......... אולי מתעלמת...........
מוסיקה יש לי כדי לשמור על עצמי בחיים. כן - מוסיקה. מוסיקה
זורמת בדם, בלב, בנשמה. גם ספרים, מילים, תמונות, צלילים.
האם אי פעם עלו הראשכם מחשבות שכאלו? אולי פשוט נטרפת עליי
דעתי? אולי אני היחידה שמשוגעת כאן?
תמיד הרגשתי שונה. כולם אמרו לי שכל אחד מרגיש זאת לעצמו.
אולי, אולי לא. החיים של כל אחד זה סרט. הייתי רוצה שחיי יהיו
סרט אנימה, סרט אנימה של פנטסיה. סרט החיים שלי עלוב, אין בו
כלום מלבד אמת.
אז מהו סרט החיים שלכם? אני באמת רוצה לדעת, האמינו לי.......
החיים הם שגעון, אני נדבקתי.
אני משוגעת, על זה ויכוח.
אני מרגישה את השגעון בדם.
רע לי?
אוי בכלל טוב לי?
אני מתה? כי אני לא בטוחה שככה חיים.....
אן אני אגמור, כי אני סתם מכבידה על כל הקוראים. בטח גם לא
יפרסמו את ספור, כי אני משוגעת.......... דעתי נטרפה
עליי..........
עכשיו אני יכולה סוף סוף להצהיר: "אני הבעתי דעה".