לילה ,עוד לילה בעיר. אני שוב עולה במעלית המסריחה, נועץ את
המפתח בתנועה חדה, שני סיבובים ואני בפנים. רעש של טלוויזיה
באנגלית, היא כמובן. זורק את המזוודה במטבח ובורח לשירותים.
ביציאה אני חש משהו שונה, חוזר פנימה- מטהר אוויר חדש.
היא על הכורסה, מאחורה מציצה רק יד עם סיגריה, כמו איזה "דון",
ציפורנים אדומות. אני פולט אנחה ונענה במלמול מעברה השני של
המשענת. אני נשען על המשענת מאחור ומנסה לזייף חיוך "what' on
TV?"  לעזאזל עם המבטא הנוראי הזה. "Millenium, century
summary" "ברטה הגדולה" מרעישה על המסך עד שהיא מתפוגגת לתמונת
חוץ של ארמון בוורסאי.
צלצול בדלת, אני מתנתק לאט מהטלוויזיה וניגש. בחור צעיר מחלק
הזמנות למסיבה שלא תחזור. "רוצה להיכנס לשתות?" נראה שהשאלה
מהממת אותו. במטבח אני מוזג לו "פומרנץ" טבעי בכוס זכוכית והוא
,המום לחלוטין, מרוקן מאתיים מיליליטר בשלוש לגימות ויוצא. אני
מעריך את הנחישות שלו.
הכל מתערבב לי מול העיניים בכחול וסגול.
בטלוויזיה היטלר פולש לפולין ואני מתחיל להצטער שלא שוחחתי
יותר עם הבחור מהמסיבה. סיגריה. מבט מהיר מהחלון מגלה את
תל-אביב בתפארת צחנתה. התרגלתי. אני בכר לא מעז לפתוח את
החלון. הסיגריה שביד מוסיפה למחנק הכללי תוך שהיא מתקצרת
והולכת עד שנשאר לי רק פילטר ביד כשהצבא נוחת בנורמנדי ."Want
to go to a party?" הקפונה מהצד השני מניעה את היד בתנועת
ביטול ופולטת משהוא שכנראה היה אמור להיות "Boring" ונשמע לי
כמו עוד מלמול חסר פשר. אני לא מסוגל להיות איתה עכשיו, פעם
אהבתי אותה.
עוד סיגריה נידונה לשריפה ובירה ראשונה להערב נפתחת. בחוץ איזו
מטומטמת מסתובבת וצועקת ברכות למילניום, היא לבושה גלבייה לבנה
שנראית לי ניגוד מוחלט לציעצוע של הבחורה ששרועה  מהעבר השני
של המשענת. על הראש של ההיא שבחוץ יש זר פרחים, בטח מפלסטיק.
אני מנופף לה מהחלון ומתחיל להתגעגע לקיבוץ, עדיין לא שתיתי
ואני אוכל לנהוג עד גבעת ברנר. אבל אני לא אעשה את זה, אני
מכיר את עצמי. והאני שאני מכיר משחיל דיסק למערכת וקורס על
הספה. הקפונה מעבר למשענת מפריחה ענן אחרון לפני שהיא מסתובבת
אלי "can you give my packet?" אני משליך אליה את הקופסה בשנאה
בדיוק ברגע שמלחמת קוריאה מתחלפת במלחמה אחרת. היא הייתה כל מה
שחיכיתי לו: זרה, גבוהה, יפה ומלאה בחיים.
אני לא מסוגל להיות איתה באותו חדר.
בדל נובלס מושלך אל הסרחון שבחוץ. הקליפ שמתיימר לסכם אלף שנים
אמור להסתיים בדיוק בחצות ובינתיים קנדי מתמוטט מעל הקאדילק
ישר להפגזה של הנוי. הקפונה מגרגרת בהנאה ,ואני חולץ את
הנעליים כשצלצול בדלת מכניס את טל ועידן עם בקבוק ברנדי וסרט
ווידאו .מתיישבים ומישל מחליטה להסתובב סוף סוף. כולנו יושבים
ומעשנים בלי לדבר עד שטל מרגישה לא בנוח ומנסה לפתח שיחה בזמן
שמלחמת יום כיפור מרגשת את מישל עד דמעות ומעוררת בי רק זיכרון
לסיפורים הארוכים ,המדכאים של אבא שלי. השיחה קולחת בעברית ורק
הקפונה נשארת עם מבט מטופש מסוג שטרם ראיתי.
כמו תמיד כשהשיחה גוועת נשארים רק עם ההרגשה של הכלום. אולי
אני אחזור להודו, אולי לקיבוץ, הברנדי של עידן דופק לי בראש.
מאה שנים רצות בקליפ ואני לא מצליח להיזכר למה נהנתי בהודו.
השיר בדיסק מתחלף, בגין מודיע שהוא לא יכול . עוד סיגריה.
אני מוציא וודקה וספרייט ובלי לפתוח מניח אותם ועכשיו כל
הארבעה בוהים בבקבוקים. "חרא" פולט עידן "הכל חרא". סקאד חוצה
את שמי רמת-גן ומישל מנסה עוד ניסיון פתטי לדבר איתי
"Remember? Where have you been then?"  אני לא עונה לה,
מבחינתי זה גמור.
אני לא נושם סדיר, לוקח את המעיל והמפתחות של האוטו. "אתה
הולך?" שואלת טל. "לא יודע" עידן משחרר את הפה מהפילטר "לאן?"
משיכה בכתפיים. הסיגריה האחרונה של רבין מקפצת על השפה התחתונה
שלו באורח פלא. אף פעם לא הבנתי איך היא שרדה שם. רגע אחר כך
הוא עומד על המרפסת כמו רודן דרום אמריקאי ואני כבר מלווה
במבטי השלושה כשאני נכנס למטבח ושותה כוס של מים נקיים. אחר
אני מדליק את הסיגריה האחרונה להערב ועם בקבוק גולדסטאר עובר
את הדלת ומתיישב בחדר המדרגות. ממש על הפתח בקומת קרקע בין
העיר למרחב החונק והמוגן שלי. בדיוק כשעל המרקע בפנים ובפיות
האנשים נצעק "אלפיים" רעשני במיוחד. ואז אני מקפיץ על השפה
התחתונה את הסיגריה האחרונה. מחר אחזור לקיבוץ.