לכל אחד יש את הליצן שלו.

בפורים זו התקופה הכי טובה לזהות אותם,
עם החיוך הרחב הזה שלהם והשיער המתולתל.
ותמיד תראו גם כמה אנשים שמפחדים מהם.
למרות שאף פעם לא ממש הבנתי למה הם ככה.

אני חושב שבפורים,
זה כאילו שמישהו מרשה לליצן להוריד את המסכה,
ולהישאר רק עם האיפור-
לבן על כל הפנים עם כמה נקודות אדומות פה ושם.
בכלל, אני חושב שפורים זה מתי שכולנו נראים הכי אמיתיים.

יש ליצנים מכל הסוגים,
ליצנים שמחים,
וכאלו עצובים.
ויש גם באמצע,
שהם בעצם הרוב,
ובין כל אלו יש את הליצן שלי,
וכל מה שיש לו בחיים זה לעשות אותי שמח.
הוא שר לי שירים, ורוקד וקופץ,
ומכין לי בלונים בצורות של חיות.
ושאני ממש טוב אז הוא מכין לי כתר וחרב,
והופך אותי לאביר.
כנראה שגם ליצנים מחפשים מישהו שיציל אותם.

הימים הכי גרועים שלנו, זה כשהוא לא מצליח.
לשמח אותי זתומרת.
ואז הוא עצוב.
יותר מבדרך כלל.
ולא רק בגללי.

בפורים הזה, סוף סוף יצא לנו להיפגש, לרקוד קצת.
רק אני והליצן שלי.
בזמן הריקוד הדבקתי לו נשיקה.
הוא חייך אלי, ואני התחלתי לצחוק.
לחצתי לו על האף הגדול הזה שלו ומרחתי על פניו עוד חיוך.
הפעם החיוך שלו עם השיניים!
אני הכי אוהב שהוא מחייך עם השיניים.
כי אז אני יודע שהוא באמת מחייך,
שזו לא המסכה,
או האיפור.
אלא שזה בגללי.

בכלל, שאני חושב על זה,
הליצן שלי מאוד יפה,
כולו פסים ונקודות בכל הצבעים.
ותמיד עם חיוך,
אפילו שזה לא לגמרי באמת.

ותמיד כשאני איתו,
אני הכי שמח שבעולם.
אפילו מתי שאני מתחיל טיפה להרגיש מיואש.