המחוג הקטן כבר חצה מזמן את השעה שלוש, ובחוץ יש ירח מלא, והוא
יושב על כיסאו, מתנודד, מקווה.
על השולחן יש בקבוק ישן של בירה, גילו חודש לערך, ומולו יש כוס
שטוחה רחבה מלאה עד חצייה בוויסקי חום זהוב וחזק. קובייה בודדה
של קרח גוססת בפנים.
והוא מנסה לכתוב, ושום דבר אינו יוצא החוצה. הוא מחכה למעין
תהליך מיסטי שיתרחש, מוזה שתיטול שליטה על גופו ותהפוך את
אצבעותיו לשליחי מילים קטנות וזריזות המעופפות מעל המקלדת
בקלילות חיננית של דבורים מעל לפרחים, נוגעות מדי פעם במקשים
הלבנים ומעניקות חיים, גוף, צורה, כאב, קול, משקל, עצב לאנשים
שעדיין לא התממשו בתוך המסך שלו, בתוך מציאות שרק הוא יוצר
ומכתיב כמו אלוהים קטן. בהינף אצבעות הוא יחליט מי יחיה ומי
ימות, מי ימצא אהבה ומי יוותר בודד עד סוף הפרק האחרון.
אך האצבעות נוקשות, קפואות. הן הולמות במקשים הלבנים בכעס,
בתסכול עקר, ומילה נכתבת לאיטה על המסך באותיות שחורות קטנות
ומייד נמחקת ללא רחמים רק כדי להיכתב שוב, בדיוק באותה צורה.
הם מחכים לו, ממתינים לו. הוא יכול כמעט לשמוע אותם משוחחים
ביניהם או קוראים לו, שיחזור וימשיך אותם, ימשיך לצייר אותם
במכחולו הכל יכול ויגאל אותם מאפרוריות נצח. חלקם אפילו בלתי
גמורים, רק ראש משוכתב למחצה מרחף בחלל מלא בדימויים מנוסחים
בקושי המרחפים ומסתחררים סביבו. גוף שקוף , נפרד מהריק המקיף
אותו רק בקווי אישיות דהויים המתקשים לאפיין את החומר שהם
כולאים ביניהם.
הוא לוגם ומערה לגרונו את הנוזל החום זהוב אך אין בכך ישועה
והוא רק מעווה את פניו ומניח בעדינות את הכוס במקומה ושוב נוטה
קדימה וסוקר את המסך, סופר את השורות שכתב היום ורק במאמץ הוא
חונק פרץ של כעס קודר שנועד למחוק הכל כמו אל ברברי עתיק וזועם
שימחה את העולם שיצר.
לא, יש לו יותר אחריות מכך, אחריות לאותם אנשים, החיים בתוך
גבולות מילים ומשפטים וחייהם נשלטים על ידי פיסוק דקדקני
ואותיות שחורות אדישות. אנשים שהוא עצמו יצר ולעיתים נראים לו
אמיתיים יותר מכל אותם בשר ודם.
תמונות מטושטשות עוברות בראשו, זרמים של אור וצבע, קולות
רחוקים, אך הוא אינו מצליח למקד את מערבולת המילים אל רגע אחד
יחיד, קפוא בזמן על מנת לראות אותו בבהירות ולהעביר אותו אל
הדף הלבן, הריק, המאשים. אם רק הוא היה יכול לאחוז באגרופיו את
הקווים המתפתלים של העלילה החומקים ממנו כמו צלופחים חלקלקים,
ללוש באצבעותיו מחימר שחור על גבי לבן דמויות ולעצב את תווי
פניהם, את קווי האופי החורצים את נשמתם במו ידיו. ליצוק לתוכם
בהבל פיו חיים, אישיות, כוונה, מטרה!
הוא נכנע, ובהשלמה יגעה הוא מתנתק מעולם של רעיונות קפואים,
דימויים עצורים ומילים גסות, חסרות חן.
הוא מחזיר את המקלדת למקומה, מכבה את המחשב, הולך לישון ונרדם.