אני מצטערת, אבל באמת מצטערת
על זה שחשבתי שמותר לי לצאת מהקונכייה הבטוחה שלי,
ועל זה שחשבתי שמותר לי להרגיש.
על זה שרציתי מישהו בחיי שהוא יותר ממשהו פיזי,
ועל זה שחשבתי שמותר לי לאהוב אותו.
על זה שחשבתי שמגיע לי להרגיש אהובה,
ועל זה שברוב חוצפתי עוד הלכתי וחיפשתי את זה.
על זה שחלמתי וניסיתי לרדוף אחרי אותו חלום,
ועל זה שחשבתי שהיה לי אותו בסוף היום.

אני מצטערת, אבל באמת מצטערת
על זה שחשבתי שיש לי כשרון,
ועל זה שחשבתי שאני יכולה לפתח אותו.
על זה שניסיתי להתפתח בעצמי ולגדול,
ועל זה שחשבתי שזה יעזור לי בחיי.
על זה שחשבתי למותר לי לקבל קצת בחזרה אחרי כל מה שנתתי
מעצמי.
ובסופו של דבר...
אני מצטערת שניסיתי להיות אני.

כי בסופו של כל לילה, בסוף המשמרת, אני הולכת ומטיילת לבד. שעה
תמימה כל לילה, אני מטיילת לבד. לבד ב- 12 בלילה ברחובות
ת"א...

והבנתי אולי בדרך הקשה ביותר...
אני מצטערת
שלא הקשבתי לכל מי שקרא לי אפס בחיי,
שלא האמנתי להם כשהם אמרו לי עד כמה שאני שנואה,
שלא חשבתי שהם דוברים אמת כאשר היו צוחקים עלי,
שרציתי לחשוב שהמכות שלהם יעברו עם הגיל,
שחשבתי שאולי אם אתאמץ יהיה לי סיכוי בחיים.

כי לאחרים מגיע להרגיש אהבה,
כי לאחרים מגיע להרגיש הצלחה,
כי רק לאחרים מותר לכייף ולהרגיש טוב עם זה בסוף היום,
כן, לא האמנתי לכולם,
אבל רק לאחרים מגיע להרגיש.