וככה אנחנו עומדים שם שלושתנו, בצומת העפר בשדות מחוץ לשער
הצפוני של הקיבוץ. במפגש בין הכותנה מצפון, החיטה ממערב
והחצילים ממזרח. כבר חפרנו את הבור. השעה שתיים ורבע בלילה.
האוויר נהיה ממש קר. אני מחזיק את ה- A3 של אחי בארבע אצבעות
על ידית האחיזה, והוא מחזיק שתיים מאצבעותיו באוזניו - מסתכלים
עליה. שלוש יריות קצרות והגוף הקטן והשבור שלה נפל בפעם
האחרונה לקרקע הקרה. זה אולי נשמע אכזרי, כלומר, שלוש יריות
אולי נשמע כמו טווח, אבל מבחינתי, אלו היו מטחי כבוד, כיאה לכל
לוחמת. אני חושב שהדבר הכי נורא שעוד היה יכול לקרות לה, יהיה
להיקבר בחיים, אז השתיים הנוספות היו לווידוא. אנחנו מכסים את
הבור באדמה שעדיין חמה, ומשאירים את שלושת התרמילים, שנפלו, על
הקבר. אחי לוקח את הנשק שלו, ואנחנו חוזרים שנינו על הטוסטוס
הביתה.

ב-1995 הכלב שלי כבר גסס. עשינו לו ניתוח להוציא את הגידול
הסרטני, אבל אתם יודעים איך זה. זה אף פעם לא נגמר וזה תמיד
חוזר במקום אחר. וכך היה. אני לא זוכר במדויק כמה זמן הוא יילל
וסבל. לי זה נראה אז כמו נצח. הוא היה ממש מסכן. הוא לא זז
לשום מקום, בקושי אכל ולא היה מזיז את העפעף, אפילו אם איזו
חתולה הייתה הולכת חמישה מטרים ממנו. חתולת זבל, שגרה בפח
הצפרדע הגדול למעלה. הייתם מאמינים שהיו לה ביצים לבוא עד
אלינו הביתה, ולקחת לבוני את האוכל? והוא עוד מסתכל עליה! לי
בחיים לא יהיו ביצים לעשות דברים כאלה. אבל אני חושב שהיא
הייתה ממש רעבה, והיא כבר קלטה שהוא לא מסוגל לזוז... כזה
מסכן. כמו לכל הכלבים, היה לו את המבט העצוב הזה בעיניים שבא
לכם לבכות רק מהצורה שהוא מסתכל עליכם. בכל אופן, תכירו - זאת
קישט. חתולת זבל מהפח למעלה. הייתי מגרש אותה בגלל שהייתה
לוקחת לבוני את האוכל (מכאן השם), אבל לאמא שלי לא היה ממש מה
לעשות עם כל האוכל, כשמת לבסוף, ופשוט השאירה לחתולה. קישט
הייתה האימא של החתולים הסנוביים, בחיים לא הייתה נותנת שילטפו
אותה. פחדנית! נותנים לה אוכל, והיא עוד בורחת? חתולה דפוקה!
ראיתם את הסרט "רוקד עם זאבים"? אז ככה היה הסיפור שלה. בסוף
היא נתנה שילטפו אותה, אבל הבהירה לכולם שהיא קובעת כמה, ומתי
נמאס לה. שריטה קשוחה מלווה בנשיכות סיכה, והיא הייתה ממשיכה
בדרכה.

זאת קישט שלנו. היא הייתה בכושר מצוין. אתם לא תאמינו כמה
עכברים היא הייתה שולקת מהבית שלנו. היא נהייתה חלק מהמשפחה.
כבר קנינו לה אוכל של חתולים (אחרי שהאוכל של בוני נגמר),
לפעמים היא הייתה ישנה אצלנו במרפסת ולפעמים הייתה מבלה בציד
איפשהו באזור... היא הייתה ציידת מצוינת. אחרי כמה שבועות כבר
לא ראינו עכברים בכלל בבית ובחוץ. היא הייתה תופסת אותם בכפות
הידיים הלבנות שלה, מכניסה אותם לפה ורצה לדלת, כשהזנב של
היצור המגעיל תלוי לה מחוץ לפה. על הדשא בחוץ זה היה רצח של
ממש. אבל, לא על זה אני רוצה להרחיב פה. קישט לא ישנה בבית. רק
בלילות חורף ממש קרים, הייתי מכניס אותה פנימה. אני היחידי
שאהבתי אותה ממש, והיא אהבה רק אותי. רק אני יכולתי להחזיק
אותה מבלי שתתקיף, ועליי היא אהבה לקפוץ ולהתכרבל. ואמא שלי,
מאכילה אותה בכל יום. כבר ציינתי שהיא הייתה סנובית? בטירוף!
לא נתנה לאף אחד לגעת בה, ולאף חיה להתקרב למרפסת. היא הייתה
חתולת זבל ערסית שגירשה כלבים. מטורפת עם רצח בעיניים.

אחותי ממש רצתה כלב והיא נדנדה לאמא ואבא הרבה. ובאופן טבעי,
היא קיבלה. כלבה. היא בחרה אותה מצער בעלי חיים. יצור מכוער
ומסריח, בעל חרדת נטישה. ומי שקיבלה אותה בבית, הייתה קישט...
המסכנה לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא הייתה קשורה במרפסת
והערסית המנומרת הקטנה ניסתה לגרש אותה. זה מעולם לא נגמר טוב,
הרומן שלהן. לורה (הכלבה) הייתה מתקיפה לפעמים את קישט ומקבלת
נזיפות מצידי. הרומן אמנם לא פרח, אבל היה כבוד הדדי בינהן.
החתולה הייתה מייללת קצת, הכלבה הייתה מפנה את הדרך, והכול
בדרכי נועם. ממש פיתרון לכל סכסוכי העולם. שמונה שנים (אולי
תשע) היה לנו את קישט (שכבר קיבלה את השם טולי המבוית) כשלורה
(שקיבלה את השם גוש) כבר חמש שנים, כך שהן די הסתדרו יחד, בזמן
המשותף.

רק שלאחרונה קישט הייתה ממש חולה. היא לא אכלה, והקיאה המון.
היא נהייתה ממש רזה והלב פשוט נשבר לרסיסים קטנטנים בכל פעם
שהסתכלו עליה. הווטרינרים לא ממש עזרו ותאמינו לי - לשמוע את
הייצור החמוד והשביר הזה מיילל באחת וחצי בלילה, פשוט מבקש ממך
לעשות כל דבר על מנת לגאול אותו מייסוריו. כבר לא הפריע לה
שילטפו אותה, אפילו לא בבטן! היא כבר בקושי יכלה לזוז, שוכבת
לה על השמיכות והכרית במרפסת על השולחן בחוץ. קבעתי עם אחי,
שבדיוק קיבל רגילה, ארזנו אותה בכלוב הקטן והאדום שלה, ויצאנו
צפונה לשדות, שלושתנו, רוכבים על הטוסטוס. נסענו עד לצומת בין
הכותנה ושדה החיטה והחצילים. אני חושב שזה המקום הכי טוב...

וככה אנחנו עומדים שם שלושתנו. בצומת העפר, בשדות מחוץ לשער
הצפוני של הקיבוץ. במפגש בין הכותנה מצפון, החיטה ממערב
והחצילים ממזרח. כבר חפרנו את הבור. השעה שתיים ורבע בלילה.
האוויר נהיה ממש קר. אני מחזיק את ה- A3 של אחי בארבע אצבעות
על ידית האחיזה, והוא מחזיק שתיים מאצבעותיו באוזניו - מסתכלים
עליה. שלוש יריות קצרות והגוף הקטן והשבור שלה נפל בפעם
האחרונה לקרקע הקרה. זה אולי נשמע אכזרי, כלומר, שלוש יריות
אולי נשמע כמו טווח, אבל מבחינתי, אלו היו מטחי כבוד, כיאה לכל
לוחמת. אני חושב שהדבר הכי נורא שעוד היה יכול לקרות לה, יהיה
להיקבר בחיים, אז השתיים הנוספות היו לווידוא. אנחנו מכסים את
הבור באדמה שעדיין חמה, ומשאירים את שלושת התרמילים, שנפלו, על
הקבר. אחי לוקח את הנשק שלו, ואנחנו חוזרים שנינו על הטוסטוס
הביתה.