שיט, שיט שיט. איפה המספריים? כבר שעה אני מחפש ולא מוצא אותן.
איפה לא בדקתי? על השולחן, מתחת למיטה, בארון... אפילו במטבח
חפרתי במגירות עם הסכינים והמזלגות, אבל כלום. אני שונא לאבד
דברים.

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אנוש זה לאבד את המספריים שלו.
במיוחד כשהוא נמצא על מאדים.

"ספרקי, ראית את המספריים שלי?"
הוא נובח לאות שלילה, מכשכש בזנבו. אם היו לי המספריים הייתי
חותך לו איזה אוזן. כלב חסר תועלת ושמן.

המספריים הן אולי הדבר הכי שימושי שקיים. אפשר לעשות איתן
פעולות אינספור, מגזיזת ציפוריים, דרך הכנת קיפולי נייר וכלה
ברציחת המאהב של אישתך.

היום ניסיתי לפתוח את שקית הקפה עם השיניים. זה לא הלך. כבר
כמה ימים שאני חסר מספריים. כל הבית הפוך, אני לא מגולח ומסריח
כמו עז. את ספרקי מסרתי לפנסיון, ממילא סתם הפריע.

פעם הייתה תוכנית בטלוויזיה, קראו לה "הישרדות במאדים". תקעו
קבוצה של 20 אנשים ליד אולימפוס מונס, הר הגעש, ללא מספריים.
שלושה מהם מתו בשבוע הראשון.

ניסיתי לשחזר איפה הייתי לפני שאיבדתי אותן. הלכתי לעבודה,
הוצאתי דואר, הסתובבתי קצת בקניון מרידיאני, וחזרתי הביתה. אם
כך, המקום היחיד שבו יכולתי לאבד את המספריים הוא בעבודה.

ארבעה בשבוע השני, שישה בשלישי. כל השאר נמסו חיים כאשר
אולימפוס מונס התפרץ, פעם ראשונה מזה חודשיים.

כשנכנסתי למשרד שלי, לא ציפיתי לראות שם את הבוס שלי, אבל הוא
היה שם, מציג את המקום למישהו שקודם למשרה שלי. כששאלתי את
הבוס אם הוא ראה את המספריים שלי, הוא כמעט התעלף ואמר שבלי
מספריים אני יכול ללכת לקיבינימאט, וגם לא הגעתי שבוע לעבודה,
ופיטר אותי במקום.

בגן פובוס, הקרוי על שם אחד הירחים של הכוכב, יש אנדרטה לחללי
מלחמת העולם החמישית, שהתחילה, כמה מפתיע, בגלל חוסר
במספריים.

ידעתי שאין סיכוי שבעולם שאצליח להניע את הבוס מהחלטתו, וגם
ממילא לא הייתי משאיר את המספריים בעבודה. מספקים, או בעצם,
סיפקו, זוגות מספריים מיוחדות, שהיה אפשר לקחת ליד הדלת,
ולהחזיר בסיום יום העבודה. אז הלכתי לסניף הדואר ברחוב
פת'פיינדר.

ב27 לאוגוסט, שנת 2003, המאדים וכדור הארץ היו במרחק של 56
מליון קילומטר בלבד, וכל מי שרצה יכל לשלוח גלויה למשפחתו. כל
זאת, בהנחה שהיו לו מספריים כדי לגזור את תלוש הזיכוי שחולק
לכל בית אב במאדים באותו שבוע.

חיפשתי ליד התיבות, בתוך הסניף, בתיבה שלי, בכל מקום שיכולתי.
אם היו לי מספריים הייתי פורץ תיבות של אחרים ומחפש אותן שם.
או שבעצם...

מספריים הן מצרך נדיר במאדים, בעוד שבכדור הארץ, המשופע במתכת,
הן מוצר זול ביותר. בן אנוש המאבד את המספריים שלו בכוכב מאדים
לא יכול לחזור לכדור הארץ, משום שאינו יכול לגזור את כרטיס
הטיסה שלו. לכן הוא נאלץ לקנות מספריים במחיר מופקע, של חמישה
דולרים חלליים, השווים לערכם של שלוש-מאות דולר ארצניים.

בקניון אין טעם לחפש, אבל אם אני כבר שם, אקנה לי מספריים.
נכנסתי לחנות לכלי בניין.
"שלום, אני רוצה לרכוש זוג מספריים".
"בוקר טוב אדוני! פלדת אל חלד או ברזל?"
"ברזל, בבקשה" עניתי.
יצאתי מהחנות בהרגשה נפלאה, ועם זוג מספריים חדש. אפשר לעשות
איתן הכל, מלשחרר ברגים ועד לחתוך ורידים.

מספריים הן דבר חמקמק ביותר. ברגע שאדם מאבד אותן, הסיכוי
שימצא אותן מחדש הוא נדיר. בן אנוש ממוצע נקשר למספריים שלו
בצורה שאין שניה לה, ויעשה הכל כדי להחזיר אותן, גם אם זה כרוך
בחיפוש מתחת לכל סלע במאדים (ויש הרבה). הכי פשוט זה לקנות
מספריים חדשות, אבל זה דורש מאמץ רגשי אדיר, ועולה חמישה
דולרים חלליים, שלא לכל אחד יש.