עמית אהב את תמר. במקרה, תמר גם הייתה אחותו.

אבל הוא לא אהב אותה כמו שאוהבים אחות. הוא אהב אותה, כמו
שאוהבים בת. כמו שאחרים אהבו את שירן מי"א3. כמו שהחבר שלו אהב
את החברה שלו. הוא חשק בה.

בהתחלה הוא לא חשב לעשות עם זה שום דבר.

תמר הייתה אחותו הגדולה. למעשה, רק חצי-אחות. היה להם את אותו
האבא. כשתמר הייתה בת 5, עזב אביו את ביתו, והתחתן עם אישה
אחרת, עם אמו של עמית. עד גיל 16 עמית בכלל לא ידע שיש לו
אחות. אבל אז אמא של תמר מתה, ואמא של עמית החליטה שהיא ואבא
שלו יאמצו אותה. אחרי הכל, לא היו לה קרובי משפחה אחרים. עמית
זוכר איך היא נכנסה להם לחיים - הוא היה אז בן 16 וחצי, והיה
לחלוטין בהלם מהעובדה שיש לו אחות. עד אז היה בן יחיד. אמנם
הוא ידע שלאבא הייתה פעם אישה אחרת, אך מעולם לא חשב שהוא הביא
איתה ילדים. התגובה הראשונית שלו הייתה כעס - מה פתאום דוחפים
לו פתאום אחות לחיים? היה לו טוב לבד. אבל כשתמר הגיעה, הכל
השתנה.

תמר הייתה בת 22, אך למראית עין חשב עמית שהיא בת גילו, אולי
אפילו צעירה יותר. נמוכה מאוד, רזה ושברירית, פנים חיוורות
ועיניים בהירות ועצובות. משהו בה הצית בעמית משהו שמעולם לא
היה בו ער קודם. כבר קרה לו שהתאהב בבנות, אך מעולם לא קרה לו
שהרגיש רצון כה עז לגעת במישהי, ללטף אותה, לנשק אותה.. המחשבה
על כך עוררה בו אימה שקטה, כי אחרי הכל, היה מדובר באחותו. מה
פתאום קורה לו דבר כזה?

תמר הייתה שקטה מאוד וכמעט ולא דיברה איתו או עם אבא שלו.
דווקא עם אמא שלו מצאה שפה משותפת. אז היו העיניים שלה נראות
קצת פחות עצובות, וכולה נראתה מלאת חיים. אמו של עמית חיבבה
מאוד את תמר, אולי כי מאז ומתמיד רצתה בת משל עצמה, אך לאחר
שעמית נולד, לא הצליחה להביא עוד ילדים.

עמית חשב שאולי זה דווקא טוב, שתמר לא מדברת איתו. אולי ככה
תעלם התשוקה המוזרה שחש כלפיה. אך למעשה מה שקרה היה בדיוק
ההפך - דווקא העובדה שתמר התעלמה ממנו הגבירה בו את התשוקה
כלפיה עד שהגיעה לממדים מפחידים שנראו לעמית חולניים ממש.

היחיד שידע מהעניין המוזר הזה היה החבר הכי טוב שלו, נדב. לאף
אחד אחר הוא לא העז לספר, שהוא מאוהב באחותו. נדב דווקא לקח את
כל העניין בצחוק, ואמר לעמית שאם הוא כל כך רוצה את תמר, שילך
על זה.

"איך אני יכול ללכת על זה? זאת אחותי!" קרא עמית בייאוש.
"היא לא לגמרי אחותך..." העיר נדב.
"היא חצי-אחות. אבל זה עדיין נחשב אחות." אמר עמית, כשהוא שוכב
על המיטה בחדר שלו, בוהה בתקרה ומנסה לחשוב מה לעשות.
"אני לא מבין מה הבעיה. תיצור איזו הזדמנות שתהיו שניכם ביחד,
ותגיד לה מה אתה מרגיש." אמר נדב באדישות.
"כן בטח. היא תחשוב שאני איזה סוטה. או איזה חולה נפש."
"מאיפה לך לדעת שגם היא לא רוצה אותך?" אמר נדב. "לך תדע, אולי
אם תהיה לה הזדמנות.."
"די, אני לא רוצה לשמוע יותר."  אמר עמית והתיישב. "כל
הדיבורים האלה גורמים לי להרגיש באמת חולה."
"זה דווקא רעיון לא רע בכלל" קפץ נדב על ההזדמנות, "תגיד
להורים שלך שאתה חולה, תישאר בבית, ואז תנצל את ההזדמנות. היא
הרי תמיד בבית, נכון?"
זה היה נכון. תמר באמת הרבתה לשהות בבית ועמית לא זכר אפילו
פעם אחת שיצאה בה לבלות או לעבוד.
"אני לא יודע.." נאנח עמית. "זה פשוט נשמע לי חולני מדי."

אבל למחרת בבוקר, כשאמו העירה אותו, הוא נזכר ברעיון של נדב,
והחליט שאולי זה לא רעיון גרוע כל כך.
"אני לא מרגיש כל כך טוב..", התלונן כשהיא שאלה אותו למה הוא
לא קם.
"אתה רוצה שאני אקח אותך לרופא?" היא שאלה בדאגה.
"לא.. לא צריך.. אני רק אשאר בבית יום אחד.. תמר כאן, היא
תעזור לי אם תהיה איזו בעיה.."
"כן, טוב באמת שהיא נשארת איתך.." אמרה אמו בחשש, "אני לא
אוהבת את הרעיון להשאיר אותך חולה לבד."
"אמא, אני כבר לא בגן. אני סתם לא מרגיש כל כך טוב."
"בסדר. תתקשר אלי לעדכן אותי מה קורה."
"אין בעיה."

זה היה קל יותר משחשב.

השלב הבא היה לקרוא לתמר. כשהיא נכנסה לחדר, הוא ראה שהיא
מופתעת שהוא עדיין במיטה.
"לא הלכת לבית הספר היום?" היא שאלה בקולה השקט.
"לא.. אני לא מרגיש כל כך טוב.." אמר באותו טון חלוש שהשתמש בו
כדי לעבוד על אמו.
"מסכן קטן.." מלמלה תמר, ובהיסח הדעת העבירה יד מלטפת בשערו.
המגע של היד שלה עורר בעמית דחף בלתי נשלט לגעת בה.

"תמר.." הוא לחש.
"כן עמית?"
"את.." הוא ניסה לחשוב על המשך למשפט, "את.. יכולה להכין לי
בבקשה.. כוס תה?"
"ברור", היא אמרה ומיד ניגשה למטבח.
בינתיים התיישב עמית במיטתו וניסה להסדיר את נשימתו. זאת הייתה
אחותו, למען השם. זה דבר טבעי לחלוטין שהיא תלטף לו את השיער,
כמו אחות בוגרת. ובכל זאת.. המגע שלה גרם לעמית לרעוד
בהתרגשות.. לדמיין איך תהיה ההרגשה להעביר את היד שלו על השיער
שלה.. על הכתפיים שלה.. על ה..
"בבקשה", הרתיע לפתע את עמית קולה של תמר, שחזרה עם התה. הוא
לקח מידה את הספל בחיוך קטן, לגם ממנו ומיד הרחיק אותו והניח
אותו על השידה.
"תמר.." הוא ניסה שוב.
"כן, עמיתי?" היא אמרה. הוא חש שכל גופו בוער. 'עמיתי'.. אף
פעם לא קראה לו כך. אף פעם לא נהגה כלפיו בכזה רוך ובכזאת
עדינות.
"אולי.. אולי תשבי איתי קצת?" הוא פלט לבסוף.
היא נראתה מופתעת קצת, אך התיישבה לצידו.
ידו נשלחה מאליה, והוא העביר את אצבעותיו בעדינות על הקימור
הקל שבין צווארה לכתף שלה.
היא נראתה מופתעת, אך שמרה על איפוק ולא אמרה שום דבר.

ופתאום, עמית לא יכל להתאפק יותר. הוא התרומם, ודחף את תמר
בעדינות לשכיבה על המיטה.

"עמית.. מה אתה עושה?" היא לחשה. בקולה הייתה נימה קלה של
פחד.

הוא לא הצליח לדבר. הוא כבר לא שלט במילים שלו. הוא לא שלט
בשום דבר.

ידיו נשלחו מעצמן ומיששו אותה. מיששו כל חלק בגופה.

"עמית.. תפסיק עם זה!" היא ניסתה לומר בהחלטיות, אך בקולה
נשמעה כעת נימה ברורה של פאניקה.

הוא לא הפסיק.

"עמית, תעזוב אותי. תן לי ללכת. עמית, בבקשה!!" הקול שלה נשמע
עכשיו חנוק והדמעות נשרו על לחייה אחת אחרי השניה.

הדמעות של תמר, במקום לעורר את רחמיו של עמית, פעלו באופן מוזר
בדיוק להפך, והסירו את כל המחסומים שהיו בו. הוא התנפל על תמר,
נישק אותה, ליטף אותה, ידיו חדרו מתחת לבגדים שלה ללא בושה
ונגעו בכל מקום בגופה. תמר לא אמרה עוד מילה. היא רק שכבה שם
בשקט, בעיניים עצומות, הדמעות עדיין זולגות על לחייה, כתפיה
רועדות בבכי חרישי ורק חיכתה שהכל יגמר.

למחרת אותו יום עמית הרגיש באמת חולה.  הראש שלו היה סחרחר
וכבד.  הפעם אמא שלו התעקשה שהוא ילך לראות רופא. כשהוא סירב,
אמרה לו שהיא לא מסכימה שישאר שוב בבית. או שילך לבית הספר, או
שילך למרפאה. כיוון שידע שמה שיש לו לא ניתן לריפוי בעזרת
תרופות, עזב עמית את הבית עם הילקוט על כתפו, אך לא הייתה לו
שום כוונה ללכת לבית הספר.

הוא הסתובב ברחובות חסר מנוחה. לבסוף הלך לפארק העירוני ונשכב
שם על הדשא, בוהה בשמיים. חושב על מה שקרה. איך פתאום, מנער
צעיר, הפך לחיית-פרא ואנס את תמר. כן, אנס. עמית ידע שאין מילה
אחרת לתאר את מה שקרה. ופתאום הוא שנא את תמר הזאת, שגרמה לו
לאבד כך שליטה על עצמו ולהתנהג כפי שהתנהג. הוא שנא אותה כמו
שלא שנא אף אחד אחר בימיו. שנא אותה, ושנא את העולם כולו. אבל
בעיקר שנא את עצמו.

כשחזר אחר-הצהריים הביתה, תמר כבר לא הייתה שם. כששאל איפה
היא, אמרה לו אמו שהיא כבר לא תחזור. הוא שאל לאן הלכה, וכשאמו
שתקה, אמר לה "היא סיפרה לך שהיא נאנסה?"
המילים יצאו לו מהפה מבלי שיכל לעצור אותן, וכשהבין מה אמר,
כבר היה מאוחר מדי.
לתדהמתו, אמו שתקה לכמה רגעים, ואחר ענתה: "כן".
בשקט, בשלווה, מבלי להפנות אליו אצבע מאשימה.
"היא אמרה לך.. מי עשה את זה?" שאל עמית בחשש, מפחד לשמוע את
התשובה.
"היא לא סיפרה בדיוק, רק אמרה שזה היה מישהו שהיה קרוב אליה
מאוד. מה שמעניין אותי זה למה זה התעורר אצלה רק עכשיו. אחרי
הכל, זה קרה לפני שנתיים."
"לפני.. שנתיים?" שאל עמית.
"כן.. היא סיפרה לי על זה כשהיא באה לכאן. היא אמרה לי שאפילו
לאמא שלה ז"ל היא לא סיפרה על זה. אבל אליי היא נפתחה. אמרה לי
שמאז היא מפחדת לצאת מהבית. מעניין מה קרה לה אתמול שפתאום הכל
התעורר אצלה מחדש. היא החליטה שהיא לא יכולה יותר לגור כאן,
בעיר. היא ביקשה ממני לא לספר לך לאן היא הלכה. אבל זה ממש
מוזר, לא ידעתי שהיא סיפרה לך על האונס. מתי הספקתם לדבר על
זה?"

הייתה שתיקה מביכה, וכדי לשבור אותה אמר עמית בלחש, "אני חושב
שאני אלך לישון עכשיו. אני באמת מרגיש חולה."

וכששכב במיטתו, אותה מיטה שבה רמס את כבודה של תמר עד עפר, חשב
עמית על הדמעות של תמר, והרגיש איך גם העיניים שלו נעשות לחות.