היא שמרה על צאצאיה שכה אהבה,
הגנה עליהם בפרישת כנפיים,
יום ולילה עמדה על המשמר.
אך אותם היא מעולם לא ראתה-
הרי אין לה עיניים-
ואין היא יכולה לראות דבר.

הם נחו בשקט על האבנים, על אדן החלון, לבנים ושקטים.
והיא צפתה בהם, נחים להם בשקט, ברוגע, שלווים.
אך על אף צפייתה וציפייתה- היא לא יכלה לראות אותם.
לא ידעה מה צבעם, מה צורתם.
ולא ידעה שהם עדיין לא ידעו את אוויר העולם.
עדיין לא פקחו את עיניהם.
עוד לא ראו את אור השמש ולא נשמו את ניחוח האביב, שהיה אז
בשיאו.
עדיין מצפים.
מחכים לה שתבוא ותגאל אותם מהבועה בה הם חיים.
אמנם הבועה הזו היא כל חייהם ומספקת להם את כל צרכיהם, אך הם
רוצים ושואפים אל העולם הגדול.
ואם היא לא תבוא במהרה הם לא יוכלו לצאת אל אוויר העולם.
יישארו לנצח בקליפתם.
לעד.
והיא רוצה אליהם.
מאוד רוצה.
אך אינה יכולה.
לעולם לא תוכל.
לעד תתבונן בהם.
לעד יישארו לבנים, שקטים ומצפים.
לעד יחכו לה.
אך לא יזכו בחופש שהם כה שואפים ורוצים אליו.

ואומרים שמים יחלחלו אל תוך האבן הקשה ביותר.

אך היא לעולם לא תראה אותם.
לעולם לא תגשים להם את שאיפותיהם.
לעולם לא תגאל אותם.

ובחרו דווקא באבן כסמל.

אך היא עדיין ממשיכה לצפות בהם מרחוק.
ללא עיניים.
חסרת היכולת לראות אותם.
לא יודעת היכן הם.
אך יודעת שהם שם.
משגיחה עליהם.
שלא יאונה להם כל רע.
שדבר לא יפגע בהם, בצאצאיה.

ואז בא צייר.

ראה, והתאהב.
בנחישות שלה להגן על צאצאיה.
באהבה שלה כלפי ילדיה.

בסבל שלה ושלהם.

וצייר.

צייר אותה.

ואז צייר אותה ואותם.

והניח את הציור שלה על הבמה.
מול ההר.
מולה.
לצד וילון אדום.
כי מגיע לה כבוד שכזה.
להיות מוצגת על במה, לצד וילון אדום, כאשר כולם יכולים לראות
אותה.
ומאחורי הציור נמצאת היא עצמה.
וההר.
והיא.
ההר.

אך לא הציג אותה מצויירת יחד איתם.
לא חשב שיהיה זה יאה, בעיקר לאור החושך ששורר כעת בעולמם של
השניים.
הם לא שרדו את המרחק.
אך הם עדיין חיים בציור.
וגם בציור היא משגיחה עליהם, מגוננת.
ואף במציאות, נשארה לעמוד על המשמר.
ואין היא יכולה לזוז ממקומה בכל מקרה.

הרי הרים לא יכולים ללכת.

נכתב בהשראת שני ציורים מאת הצייר הסוריאליסט הבלגי רנה
מאגריט