"הויא ההיא ריבתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא. איגלאי
מילתא,שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא .אתא זיבורי ואכלוה.
והיינו דכתיב "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה" ואמר רב
יהודה "אמר רב: 'על עיסקי ריבה'" (סנהדרין קט:)

מזג האוויר הבלתי נסבל של עמק סדום נדמה כגרוע אף מהרגיל
ממרומי מגדל סדום. אלל השקיפה אל העיר השוקקת ונאנחה בזוכרה את
הימים בהם השקיפה היא אל המגדל מגג חנותו של אביה. המחשבה על
הזמן בו הכל נראה שונה לא עודדה אותה כלל.
היא ידעה כיצד מביטים עליה אנשי העיר. השמחה לאיד שנמהלה במעט
רחמים שנשלחה  מהנשים מול הלעג מלא התאוותנות של גברי סדום היו
שניהם מוכרים לה. היא ידעה מדוע מביטים עליה כך. אנשי סדום לא
ידעו חמלה, רק את החוק הם הכירו, אנשי אמת. אלל הרהרה בלשון
החוק שנית ונתבעתה, כל כך הרבה פעמים  עברה עליו, כל כך הרבה
פעמים גידפה אותו ומתחה את גבולו עד שפקע. לכן המוות שציפה לה
היה אכזרי מכל מיטות סדום. היא פחדה , השלב הראשון עוד לא החל
וכל גופה רעד. היא שמטה את ראשה על חזה וניסתה לנמנם בשמש.
שלולית ענקית  של נוזל שמנוני נפרשה מכל עבריה. הדממה נקטעה על
ידי  זמזום חלש ואלל תהתה מה מקורו. הזמזום החל להישמע מיותר
ויותר כיוונים ותנועות ראשה הפכו חדות וקצרות, תוהות, מחפשות
את מקור הרעש המאיים. הסלע החלקלק נשטף לרגע בגל עכור של נוזל
,אלל התנודדה חסרת אונים. היא החלה להחליק לאיטה מנסה לתפוש
זיז שימנע נפילה, איזה קש הצלה שהוא. אבל חפנה רק חומר דוחה
והיא אינה מצליחה לנערו מידיה. פרפוריה הנואשים משקעים אותה אל
הבריכה העכורה, מעתיקים את שרידי נשימתה אל אפלה דוממת הרחק
מקול הזמזום המתגבר.
מטר האבנים הקטנות  לווה בקולות צחוק של ילדים והעיר את אלל
מנמנומה המסויט. היא ספגה את האבנים בשתיקה והיישירה מבט אל
הילדים במגדל שממול. הם נראו כל כך צעירים והאבנים הצפופות
נראו לה כסתירה לתמימות שבפניהם. הרוח עם מליחותה המצמיאה החלה
לנשוב בעמק סדום ועיניה של אלל צרבו. ידיה הדקיקות ניסו להיחלץ
מכבליה, למחות את העיניים הצורבות ולהתגונן מהאבנים השורקות.
שוב שקעה אל תוך הייאוש והפחד. קולות הילדים נשמעו שוב, הקולות
שבעבר נשמעו לה כה זכים ומתוקים, קולות הקרקור המזוויע. היא
ניסתה להתריס מולם במבטה, מבט של בת אצילים , והניעה את ראשה
בכה וכה לנער את השער היבש מעל פניה. עיניה מצמצו אל מול השמש
ועדת הילדים נדמו לה כגוש רוחש, כזבובים הצובאים אל נבלת צאן.
קולות הזמזום הקיפו אותה מכל עבר. גופה רעד, תר אחרי המקור
המחליא, קצף של אימה ניגר ועיניה מלאו דמעות פחד. ולבסוף נפלטה
צעקה מפיה "דייייייייי!" "דייייייייי!"  האוויר התרוקן
מראותיה. "דייייייייי!" הילדים נשתתקו, תוהים מה עליהם לעשות
ונדמה שאף הזמזום החל להיחלש. כשנדמה צעקתה הבינה שאיתה נדמה
כל העיר. התנועה שקטה ואף השוק חדל מרעשו הנורא. סדום כולה
עמדה והביטה באלל הכבולה אל קיר המגדל. המבטים החמדניים התחלפו
במבטי חמלה ורצון לסייע לצעירה האומללה. אלל שתקה, התרפקה על
רגשות החמלה גם אם ידעה שהם נבובים ולא יושיעוה. היא הייתה
מסובבת באהבה, ברוך בטוב, בכל אותם תחושות שחשה כה מעט בחייה.
היא הייתה שיכורה, אפופה הילכה בין עננים עד שקול צחוקו החורק
של אלין הזקן העירה מחלומותיה. על לחייה נחת הנוזל הדוחה של
פרי רקוב כל שהוא וכל רגשות הנועם הפכו לגל אחד של לעג צורב של
העיר כולה. אותה העיר ממש שלשמע זעקתה הגיבה בדממה.
הצחוק כבר לא פצע את נשמתה של אלל, זו כבר עטתה קשיחות מזמן
אולם האבנים, הפרות וגוויות בעלי החיים שהושלכו עליה הותירו
אותה פצועה ובוכייה. מעורפלת בדמה וסרחונה וכמעט שיכורה מבכי.
את אפלת היום הראשון חשבה אלל שתקדם בברכה. היה זה ליל ירח מלא
והירח השתקף בסלעים הלבנים והותיר את סדום הלילית ברורה מתמיד.
ממרום עינויה חזתה הנערה  בכל אשר בעיר הריקה. מימינה ניצב
ביתו של אלין הזקן, קולו של החיתי חרק וצעקות הכאב של שיפחתו
האומללה התאחדו עם קולות המכה וזעקות הגברים שנבעו מבתים אחרים
ויחדיו הצטרפו אל  להרמוניה הזוועתית של בכי וכאב שחרצה את
הלילה.
אנחות הקבצנים בתחתית המגדל משכו את תשומת ליבה של אלל
מהניסיונות הכושלים להימלט לשינה. היא הביטה בהם ,מתירים
וחובשים את תחבושותיהם ותהתה האם האיש "שלה" נמצא בינם. לרגע
דימתה שהיא מבחינה בגפיו השבורות ובפצע המדמם שבראשו. אז
הבחינה כמה פצועים הם כולם וכמה עלוב מראם. היא נזכרה בקבצן
"שלה" איך זחל אל הצל שליד בית אביה, ידיו ורגליו שבורות וכל
כולו מטונף מהפרשותיו שלו. אלל נחרדה מהמחשבה שעוד זה מעט
תיטנף אף היא, כמה עוד תוכל לשלוט בגופה? כאביה הלכו וגברו
והיא חשה שסופה כבת סדום מתקרב אל קצו והיא מתהפכת אל הזיכרון
הסדומי של הנענשים. קולות הלחישה בהם הבחינה בין סימפונית הכאב
המהדהדת הזכירו לה כיצד זחל בגרון ניחר אל מתחת לחלון ובלי
לדעת  על הימצאותה של נפש חיה לחש-זעק "אנשים, עזרו לי"
היסוסיה של אלל הכו בה שוב ושוב מאז, שוב ושוב שקלה את אותה
החלטה בעטיה היא כאן. שוב ושוב שקלה כל פסיעה שפסעה עם כלי
החרס בידיה ,כל לגימה שלגם, כל נגיסה שבלע, כל תנועה של
גרוגרתו, עלתה לה ברגשות פחד חרטה ושמחה. כל מטבע שעבר מידה אל
ידו הבהיר בעיניה את גורלה. וכשרחצה את פצעיו בספוג טבול ביין
רחצה גם את פניה בדמעות של גיל ורעדה. גופו של הקבצן העלוב
היה לאוסף של פצעים, חבורות ושברים. זיכרון מדמם לחוק הסדומי
שהתיר את הלא אזרחים לגחמות אנשי העיר ותאוות גבריה. אלל
התנערה מהזיכרונות המעיקים ומילאה את ריאותיה באוויר. הרעב החל
להציק לה ורק עכשיו שמה לב שלמעשה לא אכלה מזה שתי יממות. החלק
השני בעונשה אמור היה להתחיל מחר עם האור הראשון והחביות כבר
הוכנו בתוך המגדל. פחדה מהלא נודע היה  הגדול מכל פחדיה וחביות
החרס היו בלתי ברורות להפליא. זעקות הכאב הפכו ליללות שקטות
שניסרו את דממת הלילה של סדום. אלל קצה בהמתנה המענה. מדף האבן
שתחת רגליה נראה היה כניתן לשיבור וודאי שנפילה ממנו הייתה
מבעיתה פחות מהמחר האכזרי. אלל ניתרה ובטשה את מדף האבן ברגליה
הקטנות, אף לא פרור נשר. שרירה כאבו וכל גופה הותש מהניסיונות
העקרים לסיים את העינוי כשלפתע פילחה צעקה איומה את האוויר
וגופת אישה הושלכה אל הרחוב. באלל כבר לא נותר כוח אף להצטער
על האישה. היא ריפתה את גופה הפצוע ונתלתה על כבליה למרות כאבי
התופת שהפעולה הסבה לכתפיה שנאלצו לשאת את כל משקלה. כך הוטלה
אל שנת הסיוטים האחרונה, כשסדום האפלה נפרשת תחתיה.
בבוקר הגיעו לקחתה, שני חיילים סדומיים גאים גררו את שארית
הנערה ממקום קלונה אל כיכר השוק. אלל, שבויה וכבויה הוטלה אל
במת העץ הקטנה וללא שריד התנגדות נכבלה אל העמוד. הקהל המגדף
הסה כאשר אל הבמה עלה ברע, מלך סדום. "את היא הנערה שהפרה את
החוק!" הרעים "ולכן את היא הנידונה לעונש"  הקהל החל צורח
באקסטזה. חביות הדבש הובאו ואלל, רפויה ונטולת רצון נתחבה
בגסות אל תוך אחת מהן. היא אף לא נאבקה לנשום לאחר שהוצאה,
עטויה כולה בדבש הדביק. החייל ניגב את פניה ואחר שאלו נגלו
במלוא עליבותם שהייתה הדרם, הכריז ברע "את אלל בת לוט, תכבלי
אל מגדל העיר ואין מי שירחמך" כשנגררה בין ההמון אל עבר המגדל
חלפה על פני אחיה הצעיר וללא קול שאלה אותו במבט השמור למעונים
"מדוע?" "החוק" פלט הוא , עוטה פנים יבשות שלא הצליחו להסתיר
את גרונו החנוק.
כשנכבלה שוב אל המגדל, למקום שכבר היה מוכר לה לא הקדישה את
מחשבתה לעיר שנשאה את עיניה לחזות בכאבה והשפלתה. כבר לא חשבה
על הקבצן שפדתה את נפשו בנפשה, אף לא על החוק ואחיה. רק על
עצמה חשבה, על מותה הקרב. וכשלא יכלה למשול עוד ברוחה ונעה תחת
מעטה החרקים המזמזם שכיסה את גופה היו כאבי העקיצות כה חדים
ורבים עד שאיבדה את הכרתה כדי למות בשלווה. לא לפני שזעקתה
המהדהדת נשמעה על פני חמשת ערי הכיכר כנאום קולני של צדק
ושלום. כצעקתם של כל מדוכאי סדום.

הערה: הסיפור מתבסס על מדרשי האגדה לפרשת "וירא" ועל הגמרא
בסנהדרין דף קט:. אולם הרשתי לעצמי חרות מסוימת והרחבתי מאד את
תאור העונש בהוספת פרטים שהם פרי דמיוני בלבד. כמו כן הוספתי
תיאורי תחושה שכמובן אינם מופיעים במקורות. ברע מוזכר במקרא
כמלך סדום .אחד המדרשים מציין שהנערה הנענשת הייתה בתו של לוט
אחיינו של אברהם אולם שם שמה מופיע כ"פלוטית" העדפתי את השם
"אלל" (שהוא פרי דמיוני ומשמעו בעברית "גיד לבן שבצוואר וגב
הבהמה" ) מסיבות של מקצב בסיפור וכן בשל השפעת השם על ציור
הדמות בעיני הקורא. כמו כן "אלין" הוא דמות פיקטיבית למרות
שישנן עדויות מקראיות והיסטוריות על התערבות אוכלוסיה חתית
באוכלוסיה הכנענית בעת העתיקה (תקופת הברונזה התיכונה - למי
שחפץ בפרטים).(ש.פ.)