כבר חודשים שאת רוצה לשחרר את עצמך,
אך את נסגרת אל תוך סערה נפשית
ומנסה למנוע ממני לראות את מה שאת חיה באמת.

הפריחה באביב אותך כבר לא משמחת יותר,
שירים נוסטלגים המתנגנים ברדיו לא גורמים לך להרגיש עוד
כילדה,
שיערך מסתיר את הפנים אשר אני כל-כך אהבתי לראות מחייכות.

ואני מחבק אותך כל-כך קרוב אליי שזה קורע את נשמתי,
פעימות לבך מהדהד בראשי וקורע את מילותיי לגזרים,
ודמעותייך מתחילות לזלוג לאורך חזי.

את רועדת מהשתחררות הכאב,
בוכה מהרגשת העצב הבורח מתחת לכל החיוכים המזוייפים שלך
כי את סוף כל סוף משחררת את מה שנעצר עמוק בלבך.

את אומרת לי לבכות איתך כדי שאוכל לחיות עם הסוף הקרב
אך אני ממשיך לאחוז בך קרוב אליי,
מלטף את שיערך בחום וחיבה בניסיון לשחרר אותך מהכאב.

ואת שואלת אותי, אחרי כל הזמן הזה,
למה היא מעולם לא ראתה אותי בוכה,
ואני ממשיך לאחוז בה, מנסה לשכוח את מה שאני באמת
כי עבר כבר זמן רב מכדי שגם אני אבכה...