בס"ד
אני, טוב לי לבד. מה רע? מאז שהנבלה לקחה לי את הילדה אני לבד.
פתאום לא התאים לה לגור פה, קטן לה, צפוף לה, אמרתי לה נחכה
קצת, אז מה אם צפוף? נגור עם אחותי עוד שנה שנתיים, ואחרי זה
נקנה לנו דירה שלשה חדרים. לא רצתה הנבלה. לקחה את הילדה
להורים שלה, בהתחלה כאילו רק לשבת ואחרי זה חזרה ליומיים ולקחה
את הבגדים שלה ואת המיטה של הילדה ולא חזרה.
בחיים אני לא מאמין יותר לבחורות. לא רוצה לדעת מבחורות. אחותי
חנה אמרה לי: עזוב אותה, שתלך, מה קרה? העיקר שהיא תביא לך את
הילדה פעם בשבועיים.
עכשיו הנבלה מביאה לי את הילדה לשבת כל שבועיים ואני לוקח אותה
למעלה לדירה של אחותי חנה והיא מנשקת אותה ונותנת לה ממתקים.
אני גם קונה לה צעצועים בשוק של ראש העין, שלא יהיה חסר לה
כלום.
הילדה שלי גם מדברת רוסית וגם עברית. יש לה שכל בלי עין הרע
כמו גדולה. היא מלטפת לי את הפנים ואומרת לי : פפה אידי סודה,
פפה. (אבא, בוא הנה (ברוסית))
פה אין לי אף חבר, אין לי זמן לחברים. אני בא הביתה מהעבודה
במכולת של משה ועושה לי לאכול לבד. אני יודע לבשל. אין לי
בעיה, אפילו קוסקוס וקציצות עושה לבד, מנקה את החדר שלי.
הכלב שלי, בוזו, שוכב כל הזמן ליד החדר שלי. לפני שנה הוא קיבל
מכה בראש ממכונית שנסעה ברחוב שלנו והוא מאז כמעט לא נובח, אף
כלב בשכונה לא מתקרב אליו. אדיש כזה ומסכן, אבל אני מטפל בו
ודואג לו שלא יתקיפו אותו הכלבים של השכנה ממול, זאתי שבאים
לקנות אצלה סמים כל מיני מסטולים. לך תדע מה נותנת לכלבים שלה,
נובחים כמו משוגעים.
כל לילה, אחרי העבודה, אני מכניס את בוזו לחדר לראות איתי
טלוויזיה. אני אוהב לראות חידונים שנותנים פרסים של מיליון שקל
למי שיודע תשובות ועונה הכי מהר. אבל השאלות מסובכות ובכל זאת
תמיד יש איזה בחור חכם צעיר כזה, שלא מתבלבל, ועונה בלי לגמגם.
החנון הזה, בטח לא עשה בלגנים בבית ספר.
תמיד אני חושב לי מה אני אעשה במיליון שקל? קודם כל, אני קונה
דירה שלשה חדרים, שיהיה חדר  לבד לילדה שלי. שהנבלה תראה מה זה
דירה יפה. אני אסדר הכל לבד בידיים שלי.
אחרי זה אני פותח פיצוחיה בשכונה שלי. ועובד לבד מהבוקר עד
הלילה. לא צריך אף אחד שיעזור לי. ואחרי שהפיצוחיה תעבוד כמו
שצריך, אולי אני אסע לבזבז קצת כסף ביוון, לשמוע מוסיקה ולשתות
עראק כמו בתוכניות בטלויזיה. כולם שמחים ומרימים כוסית ואומרים
יאסו! לחיים! ומסביב שמש וריח של ים, ורוקדים כולם ביחד עד
הבוקר, אין צרות ודאגות, כולם חברים בטברנה.

בערב, אני מכין לי סנדויץ' וכך אוכל בעמידה, ליד הדלת של החדר
שלי עם החתולים בגינה, ומסתכל למעלה, לתוך הבית הגדול שהשכנים
שלי בנו. קנו את המגרש מאטיאס שאמא שלו מתה לפני  שנתיים,
והרסו את כל הבית שהיה שם, ובנו חדש במקומו.
כמה כסף שפכו על הבית הזה! מטבח ענק, פסלים מקרמיקה, ספות עור
והכל חדש. כל הזמן אני שומע את האישה  צועקת על בעלה ותמיד לא
מרוצה. אני מציץ כשהיא תולה את הכביסה ומדברת איליו. לא יודעת
מה זה להתגעגע לילד שלה. לא יודעת מה זה כשאין כסף לדירה שלשה
חדרים.
אני רואה אותה מהחלון שלי בערב. אישה יפה וצעירה, ואיך שהיא
צועקת עליו. והוא, הטמבל, שותק  וכמעט לא עונה לה. תבוא, תלך,
תיקח כבר את הילד, מה אתה בכלל עושה? מנפחת לו את השכל.
ובקיץ הם נוסעים עם הילדים לאמריקה איפה שהאמא שלו גרה, בניו
יורק. ואחרי חדשיים חוזרים, והיא?עוד פעם לא מרוצה וצועקת
ועייפה. אפילו אוכל היא לא מבשלת. כל הזמן מגיע שליח על הקטנוע
עם פיצה ועם סנדויצ'ים של המבורגר. ואני רואה שהפח אשפה שלהם
ליד החצר שלנו מתמלא באריזות קרטון של פיצות ובגדים של ילדים
וצעצועים, קצת ישנים אבל ממש טובים.

בשבת אני מדליק שני נרות, כמו שאימא הייתה עושה. לא מעשן בשבת.
רק יושב עם בוזו ורואה קצת חדשות בטלוויזיה. אני אוהב  להסתכל
מהחצר שלנו לחלון שלהם בלי שירגישו.
הם לבושים כל כך יפה לשבת, ומדליקים את כל האורות בבית הגדול
שלהם. אני שומע אותם שרים עם הילדים, את הרעש של הכפות בצלחות
של המרק שלהם. אחרי זה אני הולך להתקלח, מתלבש  ועולה לחנה
לעשות איתה קידוש כמו שאבא ואימא היו עושים.
מאז שאני ילד, אני פה באותו בית. כל השנים הכרתי את אותם שכנים
ברחוב, אטיאס וגוילי ומשפחת אבוקסיס. כשנפטר בעלה של חנה, היא
חזרה לגור איתנו ועם הילדים שלה. ומאז שהבן שלה מת מדום לב,
והבת שלה התחתנה וגרה בכפר סבא, מסכנה, היא ממש לבד, ועכשיו
היא גרה בחדר למעלה ואני בחדר ליד הגינה.

באותו חודש מתו אבא ואימא. ביום של השלושים של אבא לקחנו
אוטובוס ונסענו להלוויה של אימא. מסכנה. היתה עושה כבוד לאבא,
אפילו שהיה צועק ומתרגז עליה. תמיד דיברה איתנו בשקט ובישלה
לנו קוסקוס ומרק הכי טעים. את החדר של אבא ואמא השכרנו לבחורה
וחבר שלה שיש להם ילד חמוד בן ארבע.
אני, רק למשפחה אני מאמין. חנה אומרת לי, רפי, אתה עוד צעיר,
עוד תכיר מישהי טובה בשבילך. אתה נשמה זהב.
אבל אני לא רוצה שתבוא עוד נבלה כזאת. אולי רק אם היתה לי
בחורה שאני אסע איתה ליוון לעשות  חיים ולשתות ערק, רק אז,
אולי.
בימי שישי אני שוטף כלים במסעדה בהרצליה. בשבוע שעבר אני יוצא
מהמטבח למסעדה, וכמו שאני לבוש בסינר מניילון מלוכלך אני רואה
את השכנה היפה עם הבעל שלה. באו לאכול ארוחת בוקר בהרצליה. היא
לובשת קסקט חום על השיער החלק הארוך שלה, סוודר קטן וצמוד
וחצאית עור אדומה. כמה היא יפה.
והיא מחייכת חיוך גדול, רפי, איזה הפתעה, לא ידענו שאתה עובד
כאן. מה שלום הילדה שלך?  העיניים שלה מסתכלות עליי בשמחה כזאת
ונוצצות כאילו מישהו העיר אותה מהשעמום שלה, אבל העינים
מרחמות. פתאום היא לא נראית מפונקת וחצופה. ואני, לא יוצאות לי
המילים, אני רק אומר כן תודה, בסדר, תודה, כמו איזה טמבל. והיא
צוחקת בשיניים לבנות קטנות, מעכשיו כשנבוא לכאן נדע שיש לנו
נציג  פרטי שלנו .
כן, בטח, שירות אישי, למה לא?
אני חוזר למטבח ומרגיש נורא. רק החיוך היפה שלה שורף לי את
הגב.

בלילה אני שוכב במיטה שלי בשקט ושומע את כל הקולות: את בוזו
שמילל בחוץ, את חנה ששרה שירים בטורקית כשהיא שוטפת כלים,
והבחורה משחקת עם הילד שלה וקוראת לו סיפור.
אני עוצם עיניים וחושב על הילדה המתוקה שלי שתבוא לשבת. על
הקוקיות  הבלונדיניות שלה. כמה שהיא בראש שלי. והיא צוחקת לי
את הצחוק  המתוק שלה  מנדנדת את הראש שלה מצד לצד מצביעה באצבע
שלה עלי, נו נו נו פפה פפה, צוחקת וצוחקת, ופתאום, היא משתנה
לי בבת אחת, אני רואה כאילו היא כבר גדולה וקיבלה פנים כועסות
כמו של השכנה הצעירה היפה  מהבית הגדול ליד ואני נבהל ומרגיש
שמשהו רע הולך לקרות לי. והיא מוציאה לי לשון ארוכה ומלקקת את
השפתיים האדומות שלה לאט לאט  מסביב, ופתאום פותחת פה ענקי
והשפתיים שלה מתרחבות כאילו רוצה לבלוע את הפנים שלי והיא
נאנחת ומייללת בקול של חיה, לא,בעצם של אישה: בוא הנה, אידי
סודה, בוא בוא אליי... ומהפה שלה יוצאות שיניים של משור החוצה
חדות ונושכות והן נעשות ארוכות ומחודדות, ואני מזיע וצועק: די,
תעזבי אותי, מה את רוצה נבלה, תלכי מפה, אבל  אז יוצאים לה
מהפה ילדים קטנים וילדות קטנות והם עומדים ליד הראש שלה
ומייללים איתה  שיר שאני לא זוכר ואני רק לא יכול לשמוע מרוב
שהוא קורע לי את האוזניים. וכשאני כבר ממש רועד בכל הגוף היא
מתכופפת אליי קרוב לפנים שלי, אפילו הנשימות שלה עליי, והפנים
שלה  מחייכות אליי ומתחילות להתפורר ונופלים לה חלקים. נופלת
לה לחי, נופלת האוזן, נופלת העין השמאלית וגם השפתיים האדומות
הענקיות שלה מקבלות צבע של בוץ ונופלות חלק ועוד חלק עלי, כמו
יריקות של גבס קר ורטוב, עד שמכסה אותי בשמיכה כבדה ואפורה.
אני נחנק ורוצה לצעוק לברוח, אבל אני לא שומע את עצמי, כאילו
אין לי קול בכלל. חנה! חנה! תעזרי לי! הרגליים שלי לא יכולות
לרוץ. רק לנשום, רק להמשיך לנשום, שלא יכנס לי גבס לריאות, אני
מותח את הראש למעלה ולוקח נשימה הכי גדולה שאני יכול ופתאום
אני רואה את הראש  העקום של בוזו מסתכל עליי עם העיינים
העצובות שלו מעל השמיכה שלי כאילו שואל, מה קרה לך? כבר בוקר,
ואני מרגיש רטוב  מתחת לשמיכה.

ובלילה אני מחזיק את העיניים שלי פתוחות חזק שלא יבואו החלומות
שאני מתבייש מהם. אסור לחלום, רפי, אני מדבר לעצמי בלב. רק
לחשוב טוב, רפי, רק מיליון שקל. אתה מסדר את הכל. מביא את
הילדה אליך, קונה דירה שלשה חדרים ופיצוחיה, ואתה נוסע ליוון,
אפילו לטורקיה אתה נוסע, רק ערק  ובחורות וטברנות.