שקראי כחכח בגרונו כשסיים לקרוא את המגילה. הוא הביט בבעלי
הדין שמצדם עסקו בשילוח מבטי שטנה הדדיים. התובע היה איש גדול
גוף, לבוש בבגד השמור לאצילים, וכולו אומר חשיבות. הנתבע
,מאידך, היה צעיר קטן קומה, עטוי בלויים שנראה כמי שלא עסק
במלאכה מימיו.
שקראי כחכח בשנית והשנים הישירו מבטם אליו. "עשית זאת?" שאל את
הנתבע. "הוא סרב לשלם לי את חובו!" הצטעק הלה. שקראי הקדיר
פניו "לא שאלתי 'מדוע' שאלתי 'האם'". "עשיתי" ענה הנתבע בקול
נמוך.
"וכתוצאה ממכתך הפילה אשת התובע את עוברה?"
"אבל....!"
"ענה!"
"אמת".
"ואתה" שקראי פנה אל התובע "דורש לפצותך?"
"נכון" הרעים האציל.
"קרי- את השבת המצב לקדמותו"
"ללא דיחוי- את חיי בני ישיב לי!"
שקראי הרהר מעט ואחר נזדקף "אם כך אין כל בעיה. התובע יעביר את
אשתו לרשות הנתבע עד שזה יעברה, אחר תושב אל בית בעלה"
שקט השתרר בבית הדין. התובע נראה המום  ושקראי פנה אליו בנועם
"זו החוק אדוני האציל. על המצב לשוב לקדמותו. אישה מעוברת אבדה
לך ומעוברת תשוב אליך". האישה ,נערה בעלת חזות ארמית, לא נראתה
כמאוכזבת במיוחד מפסק הדין.
הקהל התפזר ובאולם נותרו רק בעלי הדין והאישה , שמרגע לרגע
נדמתה מאושרת להיות מורחקת מבעלה. האציל ניגש אל שקראי והמתין
שירים את ראשו מעל ערמת הדפים. פניו של שקראי נראו חביבות מאשר
בעת המשפט והוא פתח בלשון רכה: "כיצד אוכל לסייע לאדוני?"
"אולי, אולי יש דרך קצת לנסות בכל זאת אולי"
"מה? הייה ברור בבקשה"
"האם השופט יוכל בתפקידו לנסות, פסק הדין.."
"לחזור בי מפסקי? אין שום אפשרות" שקראי חזר לכתיבתו. העשיר
חיטט בקפלי גלימתו ושלף משם צרור עטוף. הוא הניח את הצרור על
ערמת הקלף מתחת לראשו של הדיין. ראשו של שקראי התרומם לאט
,פניו היו חיוורות ושפתיו רעדו. בקצות אצבעותיו דחה את הצרור
אל מחוץ לשולחנו ופלט "הסתלק" האציל הרים את הצרור ופנה אל
מחוץ לאולם הדין.
לאחר שצחקוקי האישה והנתבע לשעבר נתרחקו אל מחוץ לבניין ציווה
שקראי להכניס את הנידון הבא. פנימה פסע גבר שרירי למראה, בגדיו
היו רטובים ובזקנו נשרכו גבעולים ונתערבב חול. בראשו נפער פצע
מדמם שהכתים את כיסוי הראש שעטה. מהעבר השני נתייצב חייל
סדומי. המקרה עורר את סקרנותו של שקראי והוא רמז ללבלר כי את
איסוף הפרטים יעשה בעצמו. "מה שמך?" פנה אל הנידון בקול שיכל
לרמז על סימני כעס. האיש מחה טיפת שנתלתה בקצה אפו ואחר ענה
בנעימות, כאילו כלל אינו מבין כי הוא נתבע באולם דין "אליעזר
שמי, דמשק אליעזר".
"ומאין אתה?"
"מאהלי אברהם ,ליד אלוני ממרא"
"אברהם" שקראי הרהר לרגע ופנה אל לבלרו "האם אין זה הפילוסוף,
דודו של לוט?"
"הוא" ענה אליעזר "ואני עצמי נשאתי את לוט כשאת האומן"
"לא אליך פניתי" נזף בו ואחר חזר לקולו החוקרני "ובכן, מה
מעשיך כאן?"
"אדוני אברהם שלחני בנוגע לעניין מסוים" נשתררה דריכות  בבית
הדין. שקראי השתהה מעט, אסף את שערו הלבן, ואחר שאל "והאם
עניין זה קשור לדיין לוט?" שקראי הדגיש את תוארו של לוט והדבר
נדמה כנזיפה חבויה.
"לא אוכל לומר". רחש נשמע בקהל, השתוממות על עזות פניו של
הנידון. ההשתוממות אך גברה כאשר הבליג שקראי ופנה אל החייל
בשאלה.
"מה ארע לאדם זה?"
החייל נזדקף כולו ובקול מתורגל כביכול ענה "איש זה הגיע אל גשר
המעבר ולאחר שסרב לשלם את האגרה ירד אל המים וחצה כך. כאשר עלה
מהמים סרב לשלם אף את האגרה הכרוכה בכך. תוך מאבק על התשלום
החוקי פצעתיו והוא איים שיתבעני לדין"
שקראי וידא שהכל נירשם ואחר פנה אל אליעזר " האם אמת אמר
החייל?"
"אמת"
"אנקוט בצעד שאינו שכיח ואצווה עליך להסביר את מעשיך"
" ובכן, ראשית אודה לאדוני על המחווה" אליעזר נראה נינוח
מהמצופה מאדם שהודה בעברות חמורות " הגעתי היום אל המעבר
ונדרשתי לשלם אגרה כבדה, דבר הגיוני לכשעצמו. כסף עודף לא נמצא
באמתחתי ואנוכי, השבח לאלוקי אדוני אברהם, בריא בגופי לכן
החלטתי לעבור במים. הלא דבר הגיוני הוא שמי שאינו נעזר המעבר
יהיה פטור מתשלום .והנה רגעים אחר שיצאתי מהמים ניגש אלי חייל
זה ודרש שאשלם דמי מעבר במים ,כפל אגרת הגשר. הלא יבין אדוני
שהדבר נוגד את ההגיון, כיצד זה אוותר על מותרות הכרוכות בתשלום
ע"מ שיחייבוני בכפל? סירבתי  לשלם ואותו חיל בן שחץ הכני במקל
על ראשי. שנה, שילש ואף ריבע. אמנם חולשה גדולה לא נגרמה לי
אולם למען הצדק על החייל לשקול כסף עבור דמי שניגר." אליעזר
סיים את דבריו וישב בהפגנתיות, שוב נרגש הקהל למראה עזות מצחו
והרחש ששרר התגבר במאוד.
שקראי היטיב את גלימתו ופנה אל החייל  "אמת דבריו?"
"אמת".
"אם כן" פסק שקראי אל הקהל "על אליעזר לשקול ארבעה שקלים לחייל
דמי הקזת דם. זאת בנוסף לדמי המעבר שתוקנו למים כלומר שמונה
שקלים נוספים"
אליעזר  נאלם, ניכר היה כי נפשו סוערת. "מדוע?" נפלטה שאלתו
כשאלת תם.
זו היית השאלה ששנא שקראי יותר מכל. "אדוני!" צעק "אל לו לאדם
לשאול מדוע  קיים החוק!"  אליעזר התעשת "ומה שמתיר החוק? מה
שקבע האדם? האם תמיד הוא מותר?" סינן כאילו לעצמו. "כן! כן!
כן!" זעק שקראי "החוק הוא מוחלט! חוק אחד לכל."
דממה השתררה בבית הדין. אנשים נקבצו לחזות במפגש המוזר שבין
שני הגברים.
אליעזר ניצל את הרגיעה הזמנית וחיטט באמתחתו. הוא היה רגוע
והדבר נראה כמוזר על רקע המצב  המוזר. לפתע שלף אליעזר מקל קצר
והתנפל על הדיין. ארבע מהלומות איומות חבט בראשו של שקראי
המתגונן. ארבע מהלומות שבכוחה של כל אחת להגיר דם רב. אף אחד
מהנוכחים לא מש ממקומו לסייע לשקראי  המתמוטט בעלפונו על
הרצפה. אליעזר ציווה להביא מים ואחד הנערים המפוחדים הגיש לו
נאד , אליעזר שטף את פניו של הדיין עד שזה התאושש קמעה, מבט
אימה בעיניו.
אליעזר השליך שמונה שקלים אל אחד החיילים ופנה לצאת מבית
המשפט. לפני שנעלם סופית ברחובות הפרא של סדום, מקום בו עניים
פצועים גוועים ברעב ואין מי שירחמם, מקום בו נערים חווים
חוויות אימה שלא ימושו גם עם הזמן. לפני שנבלע ברחובות אלו
התיז משפט אחרון "את התשלום עבור הקזת הדם-שלם למי שפצעני"
הערה: הסיפור מבוסס על הגמרא בסנהדרין דף קט:. ועל ההסבר
בחידושי אגדות-מהרש"א  על המקום. למעשה, סיפור המעבר במים לא
מיוחס שם לאליעזר אלא רק מצוין שפצעוהו. המעבר במים שייך
ל"ההוא כובס" אולם מטעמים ספרותיים העדפתי לאחד את שני
הסיפורים. כמו כן כדרכם של סיפורים הוספתי פרטים שלא מופיעים
בגמרא.