אני ואלון יושבים באולם 2 חלק ג' של הגיהנום, מצאנו לנו פינה
קטנה עם לא הרבה להבות מסביב, שמנו לנו שמה שולחן ומאז אנחנו
יושבים שם ומשחקים שש-בש.
"טוב, אז עשיתי לך עוד מרס", אלון מפטיר ואני מסתכלת על השדון
הזה בעין הטובה שנשארה לי ומכווצת אותה לאות כעס. אני כבר
מכירה בעל-פה את חיוך הנצחון שלו, כשהוא שם אצבע צרה וארוכה על
שפתיו ומופיע לו ברק בעיניים הירוקות שלו, וכל פעם שאני רואה
את החיוך הזה מתחשק לי לדחוף אותו לתהום המקומית, איפה שכל
החולירות מסתובבים. אבל בגלל שהוא קטן, הם לא עושים לו כלום,
וחוץ מזה, בפעם הקודמת שעשיתי את זה הוא לא דיבר איתי שבוע
שלם.
וככה אנחנו יושבים וממשיכים לשחק, ואני כבר קולטת את אלון
המגעיל הזה מעלה גירה כי הוא רואה את היטלר, שכהרגלו כל יום ב'
מעביר הרצאה לחדשים בנושא 'הרשע לא משתלם' והוא תמיד צריך
לעבור אצלנו כדי להגיע לאולם ההרצאות. זה גם לא משנה איפה
היטלר יעבור, אלון תמיד מצליח להגיע עם הסמוחטה
הירוקה-צהובה-אדומה שלו לכל מקום, כנראה שזה בגלל לשון הנחש
הארוכה שצמחה לו כשהגענו.
אני לא אשכח איך ביום הראשון שהגענו, אחרי שנשרף לנו הבית,
היטלר נאם לנו על הרשע והפשע וכמה זה חרא וגם אז אלון ירק
עליו, ומאז זה נהיה הרגל אצלו.
לפעמים, ככה שמתחשק לנו לשחק (וזה די מוזר כי כל פעם שאנחנו
זורקים את השש-בש לתהום נוחת לנו ישר אחד אחר על השולחן, גם
פעם ביקשנו להחליף משחק אבל ההוא בקבלה אמר שזה אסור לפי
החוקים, אז אלון קילל אותו קצת ורצה לירוק עליו ובסוף ויתר.
אני זוכרת את התירוץ שלו, שיורקים רק על היטלר, אבל אני יודעת
שבעצם הוא חשב שזה סתם לא נחמד מצדו), אז כמו שאמרתי לפעמים
אנחנו מפסיקים לשחק ומתחילים לדבר על הזמנים ההם, כשהיינו
אנושיים. סליחה, כשנראנו כמו בני אדם, ואיך בגלל שזה לא הלך
ביננו הגענו לכאן, למרות שאף פעם לא היה לנו את האומץ באמת
להיות ביחד, ומה היה קורה אם לא הייתי זורקת את הגפרור של
הקטורת סתם ככה ואיך הוא היה קונה סוף סוף ארון חשמל שנסגר
ולאן היינו מגיעים, אם בכלל.
פעם אחת הוא אמר לי בשקט, ממש חלש, שכנראה לא היינו נשארים
ביחד ולא יכולתי להבין אם זה טוב או רע או מה, כמו אז.
וככה אני עם הגיבנת בגלל המשולשים שצמחו לי על הגב, כולי
ירוקה, והא שדון בגודל בינוני (מאז הצבא אלון הגמד גדל טיפה)
עם שיניים מחודדות וחיוך זדוני קבוע, משחקים כל היום, ורק
השש-בש מפריד.