פרק א': לב הולם
באחד הימים, ירדה הנערה אל השוק כהרגלה, הוא היה סואן ורועש
כמו תמיד.
בין כל האנשים שהתרוצצו אנה ואנה, עמד נער אחד, שהביט סביבו
כמחפש משהו.
עיניהם נפלו זה על זו, ולבה הלם לרגע. הייתה זאת הרגשה משונה.
היא התקרבה אל הנער ואמרה לו "שלום" בקול שיצא לה קצת צפצפני
בלי כוונה.
הנער חייך וענה לה ב"שלום". מבטו היה יוצא דופן.
היו כמה שניות של דומיה, עד שפצתה את פיה ושאלה: "מעוניין
לקנות ירקות טריים מהגינה שלי?".
הנערה חשה נבוכה, זה לא מה שהיא עמדה לשאול. היא רצתה לדעת
מיהו ומאיפה הוא.
"כן, אני אשמח." הוא ענה, ושילם עבור מספר עגבניות.
כשהושיטה לו אותם, מבטיהם התנגשו, ולבם הלם שוב.
"מה הדבר הזה שקורה לי?" הם שאלו את עצמם מאוחר יותר, אך באותו
רגע כל מה שעניין אותם היו העיניים והפנים זה של זו.
"אז..." התחיל לדבר הנער, "את באה לכאן הרבה?".
"כל יום, אני מוכרת ירקות. הגינה והבקתה שלי לא רחוקים מכאן."
היא השתנקה, לא הייתי צריכה לספר שיש לי בקתה משל עצמי, חשבה.
הנער שם לב למבוכה שלה ולא שאל על הבקתה, "זאת הפעם הראשונה
שלי פה. אז אני קצת מבולבל."
"אל תדאג,כולם פה מבולבלים, השוק המרכזי תמיד מבולגן מאוד."
"כן..."
עברו עוד שתי שניות של שקט ואז היא אמרה:
"נכון"("מה אני אומרת?! הוא יחשוב שאני סתומה", היא חשבה).
הנער חייך אליה, היה לו חיוך יפה, ואז בלי סיבה גם היא חייכה
חזרה, לא היה ברור להם בדיוק מהו הרגש המוזר הזה. ייתכן שזו
התאהבות?
הנער עמד לומר משהו, אך אז הופיעה על כתפו יד רחבה וכבדה.
מאחוריו עמד איש גבוה עם אישונים צרים.
"כמה זמן לוקח לך לקנות מצרכים בסיסיים, עבד?" שאל אותו האיש
בטון קר.
"אני מצטער,רק עכשיו סיימתי." הוא ענה, ואז השפיל את מבטו
והסתובב.
השניים צעדו קדימה, והנער הביט לאחור, אל הנערה, ונופף לה
לשלום וקרא: "נדבר מחר!".
הנערה המבולבלת רצה קדימה, מפלסת בקושי את דרכה בין ההמון, עד
שהגיעה לקצה השוק.
עמדה שם כרכרה, והאיש והנער עלו עליה.
מבטיהם הצטלבו שוב, אך הפעם העיניים שלהם התמלאו בעצב, ונעלמו
אל תוך האופק.
כאשר לא יכלה עוד לראות את הכרכרה, היא הביטה לשמיים, ושמה לב
שכבר מחשיך.
הנערה חזרה אל השוק, וארגנה את סחורתה כדי שתוכל לשוב הביתה
ולנוח.
סוחר התה האדיב ראה את כל מה שקרה, והציע לה לשבת אתו לשעה קלה
ולשתות משהו.
"אל לך להמשיך לרדוף אחר הנער הזה שפגשת, אחרת צפויה לך אכזבה
גדולה למדי."
"למה? אתה מכיר אותו?"
"למען האמת לא. אך זיהיתי בקלות את האיש שאסף אותו. זהו שר
המשרתים של הארמון, פרוש הדבר הוא שהנער הוא משרת."
"הוא קרא לו עבד."
הסוחר לקח לגימה ארוכה מהתה שלו, ואמר: "אין זה משנה כרגע. אני
מציע לך לא לדבר אתו מעבר לצורך."
הנערה לא ידעה מה לחשוב, עצותיו של הסוחר תמיד היו חכמות, אך
הפעם נראה היה שמשהו לא הגיוני בדבריו.
השמש שקעה, וחלק מהסוחרים החלו לארוז את סחורתם, ביניהם
השוחט.
כמנהגה, ביקשה הנערה משאריות הבשר שנותרו, והאכילה את
החתולים.
הם חשו בעצבות הקלה שלה, וניחמו אותה בכך שהסתובבו בין רגליה,
והיא צחקה קצת מהדגדוג.
בעודה הביטה בחתולים, מחשבתה הייתה נתונה לנער, ולרגש המוזר
הזה שלא הייתה בטוחה אם הוא אכן התאהבות.
בלילה הסוחר ליווה את הנערה לביתה, והם נפרדו בברכת לילה טוב.
היא נשכבה על המזרן שבצד הבקתה, ונרדמה בקלות, אל אף שהייתה
טרודה מאוד.
באותו לילה היה לה חלום משונה, ולא ברור.
בחלום היא עמדה על גבעה ירוקה, המשקיפה לעבר אגם זוהר.
האגם שיקף את הלבנה החיוורת שבשמיים, ועוד דבר, שלא הייתה
בטוחה מהו.
יצור עצום וכהה חג במעגלים סביב הירח, ועתה הוא הבחין בה.
צורתו התבהרה ככל שהתקרב אליה, ובסוף עצר במקומו מעל האגם,
עדיין גבוה למדי.
גופו היה דומה לגוף נחש, אך עורו היה חלק ושחור, עם קוצים
מחודדים על גבו.
היו לו כנפי נוצות לבנות ועצומות, כמו של מלאך, וקצה זנבו היה
כמו להב הסכין ,כמו שד.
"מה אתה?" היא שאלה אותו בטבעיות, בלי טיפת פחד מהמראה המאיים
שלו.
"אני הרבה מאוד דברים," היצור אמר בקולו הקר ונטול האנושיות,
"בשבילך אני אהיה הדרקונית השחורה."
הנערה לא הבינה מדוע הדרקונית מדברת במסתוריות, לא היה לה כוח
לפתור חידות.
"את נראית מוטרדת, קרה לך משהו?" היא שאלה, אך קולה לא הראה
שום רגש, אפילו לא סקרנות.
הנערה נזכרה בנער שפגשה, וסיפרה הכל לדרקונית השחורה, כאילו
היו חברות ותיקות...
הדרקונית אמרה שהכל יסתדר בסופו של דבר, וזה הביא מעט נחמה
לנערה.
החלום נגמר בשקט, ועיניה נפקחו אל הקולות השקטים של הטבע.
עוד יום של עמל רב עמד לפניה, אך היא חשבה קודם על הנער,
וקיוותה שאכן יפגשו שנית.
הנערה ירדה אל השוק ההומה אדם, עם עגלתה מלאת הירק.
על פני השטח הכל נראה רגיל: היא מכרה ירקות, דיברה עם כמה
אנשים, וקנתה מעט מוצרי מזון לעצמה.
אך כל אותו זמן שהייתה שם, היא תרה בעיניה אחרי הנער, אך לא
מצאה אותו.
פה ושם גם עלו במחשבתה החלום , והדרקונית השחורה.
"מעניין אם יש לחלום הזה פרוש?" היא תהתה, "אולי זה קשור
לחתולים השחורים".
היום חלף באיטיות ובשעמום ,אל אף שהעסקים היו מוצלחים מהרגיל.
בערב, עדיין לא היה שום סימן לנער .
מאחורי השוק התאספו החתולים השחורים סביב הנערה, מחכים לארוחתם
הראשונה והאחרונה של היום.
באותו יום ציפתה להם הפתעה.
יד נגעה בכתפה של הנערה.
היא הסתובבה וראתה את הנער, אותו היא קיוותה לפגוש.
הוא התיישב לידה והם שוחחו קצת.
"חשבתי כבר שלא אראה אותך היום" היא אמרה.
"גם אני... פשוט שינו לי קצת את סידור העבודה. כרגע יש לי זמן
חופשי, פעם בשבוע הם נותנים לי."
"סיפרו לי במה אתה עובד".
"אה כן?" הוא נשמע קצת מופתע, ואז נאנח,"גם כן עבודה...".
"כן... עבדות היא דבר נורא... אבל, אתה לא יכול להשתחרר מזה
איכשהו? אולי אפשר לקנות אותך..."
הנער נעץ בה מבט חד.
"לא. סליחה. לא התכוונתי לזה כך," היא הוסיפה, "...רק חשבתי...
שאולי ככה אפשר לשחרר אותך...".
"זאת מחשבה מאוד יפה מצדך, תודה."
"על לא דבר... אבל מה אתה חושב על הרעיון?"
"לצערי זה בלתי אפשרי. אני נולדתי לעבדות. הורי מתו כשהייתי
תינוק, ונמסרתי לארמון."
הנערה הביטה בו באהדה, "זאת הרגשה מכאיבה... גם אני יתומה אז
אני מכירה את זה."
"את יתומה?"
"כן... אבל אנשי השוק הם כמו משפחה בשבילי."
"זה בטח נחמד מאוד..."
"נכון..."
הנער זרק כמה פרוסות לחם שהיו לו לחתולים.
היא התחילה לספר לו על דברים מוזרים ומצחיקים שקרו בשוק, והוא
סיפר לה על הארמון ועל יושביו וכל הדברים שראה ושמע שם.
סוחר התה ראה אותם מעבר לפינה, אך לא בא לקרוא לנערה, הוא ידע
שזה כבר מאוחר מדי.
באותו ערב הסוחר שתה את התה בחברתו של הקצב.
השיחה של השניים נמשכה אל תוך הלילה, והנערה שכחה מה השעה.
הם גלשו להמון נושאים, חלקם שמחים, חלקם עצובים, וזה היה כאילו
הם היו ידידים שלא התראו שנים ומשלימים את החסר...
בשלב מסוים נהיה קר מאוד, והנערה נזכרה שהיא צריכה לחזור לבקתה
שלה ולגינה.
"את מסכימה שאני אלווה אותך?" שאל הנער בטון קצת הססני.
"אני אשמח."
השניים חייכו, והלכו יחד בשביל שהוביל לגבעה עם הבקתה.
הם החזיקו ידיים, ונהנו מהמנגינות השקטות של הלילה.
הם דיברו פחות בדרך, אבל היא הרגישה מאוד נוח אתו.
המבט שלו היה נעים וגרם ללבה להגביר מעט את קצבו.
כשהגיעו לבקתה הקטנה שלה, כבר היה מאוחר מאוד, כשעה לפני שהשמש
תזרח שוב.
"כנראה אני אגיע לשוק באיחור קל..." היא אמרה.
"אני מצטער על זה... אל תדאגי. כפיצוי אני אקנה ממך המון ירקות
בשביל הארמון."
"זה בסדר, תקנה רק מה שצריך. אבל אמור לי... לא היית אמור
לחזור כבר לארמון?"
הנער נראה מודאג קצת.
"קרה משהו?"
הוא היסס לרגע ,ואז סיפר לה את האמת: לא הייתה לו חופשה, אף
פעם לא הייתה לו. בערב הוא ברח מהארמון, דרך פתח מילוט שהיה
מוכר רק לו.
אחת לשבוע, הוא נהג לברוח דרך הפתח הזה, ביום שבו לא נערך מסדר
משרתים.
"אני מצטער," אמר הנער, "זה הדבר היחיד ששיקרתי לגביו, לא שזה
בסדר..."
הנערה הופתעה, זה היה מוזר לה, היא שמה לב לפתע עד כמה שהיא
סמכה עליו עד עכשיו, בלי להטיל בו קצת ספק.
"למה שיקרת לי אז?" היא שאלה.
"הייתי מבולבל. לא הייתי בטוח אם כדאי לי לספר לך. אבל עכשיו
אני סומך עליך."
בהתחלה הנערה לא הייתה בטוחה אם גם היא יכולה לבטוח בו, אך
בסוף היא החליטה שכן.
"אני מבינה. זה באמת היה נשמע מוזר לשמוע בחור אומר לי בתחילת
שיחה: "שלום. אני ברחתי ממקום מאובטח""
שניהם צחקו.
אז היא הבינה שגם היא לא סיפרה לו משהו שהציק לה באותו יום,
היא לא אמרה מלה על הדרקונית השחורה.
אך זה לא נראה לה נורא במיוחד, בסך הכל חלום, לא?
"לילה טוב" היא אמרה לו ונישקה אותו על הלחי.
"לילה טוב" הוא השיב ועשה אותו הדבר, זה היה רגע נפלא.
היה להם קצת קשה להיפרד, אך הם חייכו וידעו שיפגשו שוב
בצוהריים.
הנערה נשכבה על מיטתה, ונרדמה חיש-קל אחרי הלילה הארוך, ושקעה
בחלומות.
היא שוב הייתה על הגבעה מול האגם, אך הפעם היא הייתה קרובה
יותר אל הדרקונית, ששהתה באוויר מעל האגם.
"שלום לך, דרקונית שחורה" היא אמרה בחיוך, עדיין מאושרת
מאירועי הערב והלילה.
הדרקונית לא ענתה לה, במקום זאת היא מתחה את זנבה, וקצהו נגע
בבטנה.
"מה את רוצה?" היא שאלה.
"את מה שאת רוצה."
דבריה של הדרקונית לא היו ברורים, אך הנערה הרגישה מה עליה
לעשות.
היא טיפסה על זנבה ואחזה בצווארה הנוקשה, ואז הן עפו למרחקים.
מעופה של הדרקונית היה מהיר, בקושי היה ניתן לראות את הנוף ,
ועיניה צרבו.
לאחר כמה רגעים, היצור השחור האט את מהירותו, ולמטה היא ראתה
נהר אדום...זה היה שטף דם שנבע מהאדמה הגוססת.
מתוך הנוזל הסמיך יצאו ידיים ארוכות שבאו לתפוס אותה, היא פחדה
מאוד, אך הדרקונית תמרנה דרכן בזריזות.
הנהר נראה כאילו הוא נמשך עד אינסוף, אך הוא היה צר למדי,
והדרקונית הייתה יכולה פשוט לזוז הצדה.
"אני רוצה לצאת מכאן!!" צעקה הנערה ורעדה מפחד.
"אל תדאגי, אני שומרת עליך" אמרה הדרקונית, והצליחה בכך להרגיע
אותה.
תוך זמן קצר היא כבר לא פחדה, אפילו שכמה מהידיים הצליחו לגעת
קצת ברגלה.
איכשהו, המסע ההזוי הזה נהיה חוויה מרגיעה, היא הייתה מודעת
לכך שזה חלום,ולא חששה עוד.
"דרקונית שחורה, מדוע הבאת אותי לכאן?"
"מפני שהסכמת לבא..."
השתיים המשיכו לעוף במהירות.
"דרקונית, יש לך חלומות? או משהו שלבך חפץ בו?"
"לבי שלי אבד מזמן, כעת אני רק חלק ממנו."
הנערה לא יכלה לפרש את המלים הללו, אותן מלים מעורפלות שנאמרו
בקול קר ונטול רגשות, אך היא לא הייתה צריכה לשאול שוב.
כאילו עמוק בלבה היא הבינה את היצור המחריד, ונדמה היה לה
שההבנה הדדית.
וכך הן עפו מעל נהר הדם האינסופי, אל תוך אור היום.
השמש המסנוורת של הבוקר העירה אותה בליטוף חם ונעים.
באותו יום היא ירדה לשוק, ושמחה לגלות שהנער כבר שם.
"אני שמחה שלא עשו לך בעיות בארמון" אמרה לו.
"כן... היה לי מזל."
הנערה חשבה לרגע אם כדאי לספר לו על הדרקונית השחורה, אך היא
החליטה שעדיף לשמור את הדבר בסוד, משהו קטן משלה.
השניים המשיכו לשוחח, יום אחרי יום, עד שהיה מגיע שר המשרתים
ודוחק בו לעזוב.
הם ניצלו כל רגע פנוי שלהם, והיו לילות בהם גילתה הנערה
שבקושי מכרה ירקות.
אך לא היה לה אכפת, היא אהבה את הנער.
עמוק בפנים היא ידעה שזוהי אהבה קשה למימוש, אך היא לא יכלה
להפסיק, היא הדחיקה את הייאוש.
באותם לילות הנער לא קיבל ארוחה, כי הוא לא הספיק לקנות את כל
המזון.
אך לא היה אכפת לו, הוא אהב את הנערה.
עמוק בפנים הוא ידע שזאת אהבה שסופה מר, אך הוא רצה להאמין
שלאהבה אין סוף, והוא הדחיק את הייאוש.
פרק ב': חולמת ביום/חולמת בלילה
בני הזוג המשיכו להיפגש כל יום בשוק ולשוחח, ובערב, לפני
שנאלצו להיפרד, היו מחלקים קצת אוכל לחתולים השחורים, שנהנו
מאוד מהסידור החדש.
פעם בשבוע הם יכלו להיפגש ללילה שלם, כשהנער ברח מהארמון, ואז
הם היו עולים לבקתה שלה.
שניהם הרגישו את לבם הולם, והם היו מאושרים כשהם היו יחד.
מדי פעם עלה הנושא הכאוב של הקושי בקשר ביניהם, אך אז הם
התחבקו והבטיחו זה לזו שימצאו דרך ביום מן הימים.
"היה לך פעם חלום, חלום לא הגיוני שנראה לך בכל זאת אפשרי?"
שאל אותה הנער באחת משיחותיהם הרבות.
"ובכן, סיפרתי לך כבר, לא? החלום שלי תמיד היה לעוף, להיות כמו
ציפור."
הנער הביט בה שותק.
"קרה משהו?"
"לי יש עכשיו חלום חדש. אני רוצה להיות אתך תמיד... אפילו
שלעבד אסור להקים בית משלו."
"זה החלום המשותף שלנו." היא אמרה ונישקה אותו.
החלום המשותף היה גם הסבל הקטן המשותף שלהם.
לנערה הייתה נחמה נוספת, הדרקונית השחורה, שהופיעה בחלומותיה
בקביעות.
כל לילה הייתה נושאת אותה על גבה, ועפה אתה למקומות שונים
ומשונים, חלקם פרחוניים ומלאי חיים, וחלקם קודרים ומבשרי
מוות.
בכל המקרים, הנערה הרגישה שלווה ובטוחה עם הדרקונית, היא סיפרה
לה על היום שלה, ועל השיחות עם הנער.
הדרקונית לא הייתה מגיבה לדברים האלה, היא לא נהגה לדבר הרבה.
במקרים המעטים שכן הייתה פוצה את פיה,דבריה היו מסתוריים
ושרויים באפלה.
הנערה לא הייתה בטוחה אם לדרקונית יש לב, או אם בכלל אכפת לה
ממנה, ולמען האמת היא בעצמה לא הייתה בטוחה מה היא מרגישה כלפי
היצור.
אך דבר אחד היא כן ידעה, שהיא בוטחת בדרקונית, בכל לבה.
היא נשארה הסוד שלה, הסוד היחיד, שכן היא סיפרה לנער כמעט
הכל.
אנשי השוק היו מביטים בזוג בחיוך, לפעמים קצת מודאגים, משום
שידעו כי קשר כזה לא מחזיק לזמן רב.
סוחר התה, אל אף שצבר חכמת חיים רבה, לא ידע כיצד לייעץ לה.
הם עדיין היו יושבים ושותים תה בסוף כל יום עבודה, אך הוא ראה
שהיא רוב הזמן מרחפת לעולמות אחרים.
פה ושם הוא גם זיהה את חוסר האונים והייאוש שלה נכנסים
למודעות, רומזים לה על קיומם.
"את צריכה להתרחק ממנו קצת," אמר לה הסוחר פעם אחת," אינני
אומר שתיפרדו, אך כדאי לך לעשות הפסקה ולנסות לחשוב קצת
בהיגיון."
"אך אתה בעצמך אמרת לי פעם שאהבה היא לא דבר הגיוני." היא
טענה.
"אמת. אהבה לא יודעת טוב ורע, אך את כן. אל תתני לרגשות שלך
לשלוט בך, אחרת תהיי להן שפחה, כמו שבחיר לבך הוא עבד
לרגשותיו."
הנערה הבינה את מה שאמר, אך סירבה לקבל את זה,היא פשוט לא יכלה
להכיל את הכאב שהמחשבה הזאת מביאה עמה .
"הוא עבד של הארמון." היא אמרה בקול רועד במקצת.
"ילדה, הארמון הוא לא מה ששולט בו, גם לא המלך והמלכה, אלא הוא
עצמו. הקשר הזה לא טוב שבילו... "
"זה לא נכון! הוא כן חושב בשביל עצמו. מה אתה רוצה? שיברח
מהארמון? הוא לא יוכל להתחבא כל החיים." היא אמרה בעצבנות.
"הוא כבר מתחבא, מאחורי הארמון, מאחורי הרגשות המבולבלים שלו.
גם הוא וודאי יודע שהקשר ביניכם לא טוב גם בשבילך..."
"מה אתה יודע עליו?!" היא צעקה ודמעות הופיעו בעיניה, "אני
מכירה אותו, הוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו!
נכון, זה קשה. אך אנחנו יחד , ויום אחד נמצא דרך להישאר יחד
תמיד. חייבת להיות דרך!"
היא קמה ומיהרה ללכת לכיוון הבית, לוקחת אתה את עגלת הירקות.
"חכי!! " הסוחר ניסה לעצור אותה, אך היא הייתה מהירה והוא היה
לקראת זקנה.
הנערה נעלמה לכיוון הגבעות, מותירה מאחוריה שביל מקווקו של
דמעות.
"הלוואי וידעתי מה לעשות..." נעצב הסוחר אל לבו, "כנראה
שהתשובה גם היא לא תבוא מהיגיון..."
הנערה התעייפה מההליכה המהירה תוך זמן מה,משום שנשימתה הייתה
כבדה בשל הגודש באף, והיא החלה ללכת שפופה לכיוון ביתה.
היא השתדלה שלא לחשוב, היא לא יכלה לחשוב, היא רק רצתה לישון.
זה הכל.
בלילה היא חיכתה בציפייה לדרקונית השחורה, אולי היא תדע איך
לעזור לה.
עיניה נעצמו, ודמעות אחרונות זלגו מהן.
כעבור רגע היא מצאה את עצמה על שפת הנהר, והיצור הענקי נגע
במים, כך שניצב מולה.
"דרקונית שחורה...אינני רוצה לצאת למסע הלילה..."
היא הביטה בה בלי שום הבעה, כרגיל.
"אני רוצה לשבת פה, על שפת הנהר, ופשוט לנוח."
הדרקונית הנהנה בראשה הכבד, ונשכבה בעדינות על הנהר,יוצרת שביל
שחור בתוך המים.
"שבי" היא קראה לה. הנערה עלתה על זנב הדרקונית, ישבה על קצה
זנבה החד,בלי להיפצע, והביטה מאחוריה.
הדרקונית זחלה על פני המים באיטיות ,ואמרה לה לשכב על הגב, וכך
עשתה.
הנערה הביטה לשמי הלילה, אל הירח הזוהר, והקשיבה לקול המים
הקליל.
זאת הייתה הרגשה נפלאה. כמו לצוף מעל פני המים, היא הרגישה כמו
ציפור שהשתחררה מהכלוב לחופשי.
"הלוואי והייתי יכולה להמשיך כך לנצח..." היא חשבה בסתר לבה,אך
ידעה שזה בלתי אפשרי, ואז לפתע היא נזכרה בנער.
"יודעת דרקונית, יש לי שני חלומות, אך הם מתנגשים זה בזה
ואינני יודעת מה לעשות..." היא סיפרה לה בזמן שבהתה בכוכבים
שהשתקפו במים,"הייתי רוצה להיות עם אהובי, עד סוף ימי חיי,
ושיהיה לנו טוב יחד. אבל...".
קולה נהיה חלש יותר.
"החלום שלי תמיד היה לעוף, בערך כמו עכשיו, ולהרגיש הכי
חופשייה בעולם. אולי אבי צדק בקשר לרגשות שלי והם באמת כובלים
אותי קצת..."
"אין אהבה בלי תלות מסוימת..." אמרה הדרקונית.
"כנראה..." היא הוסיפה ותהתה עוד קצת בעניין.
אך היא החליטה להפסיק לחשוב יותר מדי, ונסחפה שוב עם תחושת
הריחוף.
לפתע היא חשבה שוב על הנער, והדרקונית עלתה גבוה למרומים,
והשאירה את הנערה באמצע האגם.
הנערה לא ידעה לשחות, והיא טבעה בחוסר אונים מוחלט.
היא התעוררה עם הרגשת מחנק אמיתית בגרונה, ורגליה רעדו.
השעה הייתה רק חצות... היא ראתה לפי השמיים.
היא לא הבינה למה הדרקונית הפילה אותה. ייתכן שזוהי אזהרה מפני
אירוע מתקרב?
פרק ג': נלחמת
באותו לילה הנערה לא הוסיפה לישון עוד, ובבוקר קמה ממיטתה
עייפה מאוד, אך משום מה חיוך מוזר נמרח על פניה.
היא ירדה אל השוק , בקושי סוחבת את העגלה מרוב תשישות.
רופא מקומי שעבר עם מרכבתו ראה אותה בדרך, והציע לה את עזרתו.
הנערה נענתה להצעתו, והרופא הסיע אותה. בדרך הם שוחחו קצת.
הסתבר שהרופא נוהג לבקר בארמון לעתים תכופות, והוא שמע על
הסיפור שלה משר המשרתים.
למעשה, הוא בדיוק היה בדרכו אל הארמון, בענייני עסקים
חיוך סתמי לכאורה הופיע על פניו כאשר סיפר את ההמשך: הוא כבר
לא היה איש צעיר, ולא היו לו בנים,לכן היה זקוק לשוליה שימשיך
את דרכו.
ומי יותר מתאים מנער שרגיל לעבודה קשה?
פניה של הנערה התמלאו פליאה, היא התקשתה להאמין שאכן מדובר
באותו הנער...
"ככה הוא לא יהיה כבול כמו פעם." אמר הרופא, " הוא יעבוד אצלי
קשה,אך בסופו של דבר הוא יוכל להיות עצמאי, חופשי. ותוכלו
להיות יחד..."
"זה דבר נפלא!" היא אמרה בשמחה, "אתה אדם טוב."
כמה נפלא היה הדבר, שהיא קמה בבוקר עם חיוך, ובאותו יום הפתרון
לצרתה הגיע מזר, שהיה פחות זר בעיניה כעת.
הם המשיכו לשוחח על הנער ועל מה שקרה עד עתה, כשהם הגיעו לפתח
השוק הרופא נפרד ממנה.
הוא יצא בדרכו אל הארמון, והבטיח שעוד באותו יום יבקש את
השוליה.
הנערה התקדמה פנימה, וסוחר התה ניגש אליה מודאג מהדמעות שלה.
היא חיבקה אותו וסיפרה לו את הכל, וכמה שהיא מאושרת.
הסוחר שמח מאוד, והודה לשמיים על הנס הקטן הזה.
"לא האמנתי שהכל יסתדר כה יפה, "אמר, "נסתרות הן דרכי העולם...
אי אפשר לדעת מה יקרה."
אחרי כשעה הנער נכנס אל השוק, ונראה היה שעדיין לא שמע על
החדשות הטובות.
הנערה באה לספר לו, אך ברגע שהגיעה ראתה ששר המשרתים מלווה
אותו.
"עלמה צעירה, " אמר לה השר בטון מאיים, "באתי להזהירך שלא לעכב
עוד את עבדי הארמון, אחרת תועמדי לדין."
"אז עוד לא שמעת?" שאלה הנערה, עדיין במצב רוח טוב.
"מה הייתי אמור לשמוע?" הוא רטן.
"הרופא המקומי בדרך אל המלך," היא פנתה אל אהובה, "הוא יבקש
שתהיה השוליה שלו. נכון שזה נפלא?"
"באמת?" נדהם הנער, ועיניו נצצו, אל עף שנראו עייפות מאוד.
"באמת."
הם עמדו להתחבק, אך שר המשרתים עצר את הנער.
"אינני מאמין לדבריה של מוכרת ירקות עלובה." הוא אמר.
"תן לנו לדבר, אני אערוך את הקניות ואחזור בזמן" אמר העבד.
"אתה תעשה את זה עכשיו."
"לא."
השר הטיח בנער סטירה מצלצלת, וזה בכל זאת הלך אל הנערה.
אז השר תפס בצווארון של הנער, ומנע ממנו לזוז.
הנער ניסה להתחמק אך לא הצליח, וקיבל מכה חזקה בגבו.
הסובבים שמעו ובאו לראות את המתרחש ולעצור את המהומה, אך כולם
פחדו מדמות הסמכותית של השר.
הנער המשיך להתנגד ולנסות לברוח, והשר הפך אותו והכה בבטנו, לא
חזק מדי, כדי שיוכל להמשיך לזוז.
נשלט ע"י זעם, השר הוציא את השוט שלו ועמד להצליף בגופו הפצוע
של הנער העיקש.
המכה הגיעה בשיא עוצמתה, אך לא פגעה בו, אלא בבטנה של נערה
ששמה את עצמה ביניהם.
כולם נדהמו, במיוחד שר המשרתים והנער ,אשר היו מבועתים.
הנערה שכבה על הרצפה, דם התחיל להכתים את האדמה תחתיה, והיא
נאנקה מכאבים.
היא ניסתה לדבר אך מפיה נזל קצת דם, מה שגרם לה הלם קל.
הייתה מהומה בשוק, כמה אנשים הלכו להזעיק את הרופא, בינתיים
כמה ניסו לטפל בה במידת יכולתם.
"אתה בא אתי עכשיו!!!" צעק השר, שפניו נתמלאו אימה, הוא לקח את
הנער בזרועותיו ורץ לכיוון הכרכרה.
קבוצת אנשים מיהרו לחפש את הרופא, שהיה עדיין בדרכו אל
הארמון.
כעבור שעתיים הרופא הגיע אל השוק וערך ניתוח במחסן שהיה בקרבת
מקום.
הדימום נבע מפגיעה באיברים פנימיים, אל למזלה הניתוח עבר
בהצלחה.
"אך עדיין אין לדעת," אמר הרופא, " ייתכן שיהיו בעיות במשך
לילה. אני אשגיח עליה."
באותו לילה, כל האנשים הלכו לביתם, פרט לסוחר התה, שנשאר לעזור
לרופא במשמרת הלילית.
מחוץ למחסן הסתובבו החתולים השחורים שלה במעגלים, כאילו מנסים
לשמור עליה מפני משהו.
סוחר התה נרדם בפינת החדר, והרופא המשיך והשקה את המטופלת שלו
בתרופה.
"כאשר סיימתי את תקופתי כשוליה," אמר לה בשקט, כאילו הייתה
ערה, "נשבעתי בשבועה, בה התחייבתי להעניק טיפול לכל אדם באשר
הוא, ולעשות את כל אשר ביכולתי להשאירו בחיים..."
הנערה השתעלה מתוך שינה, בעוד שהיא מעכלת את התרופה, והרופא
המשיך.
"ממש כמוני, את התחייבת למשהו שנראה נשגב מאתנו. את נשבעת את
אהבתך לנער בלבך, לכן אני מאמין שאת תשרדי, כי את לא תתני
לאהבה לגווע.
אבל... אינני שולט בתוצאות מאמציי, לכן הרפואה היא מתסכלת
מאוד... ומעניינת כל-כך..."
לפתע הנערה החלה לרעוד, הרופא ניסה להרגיע אותה אך זה לא עזר,
הוא רץ מהר לחמם מים כדי לשים מטלית חמה על בטנה, שיטה עתיקה
להקלה על חום.
אך הוא לא ידע מה מתרחש באמת, אי שם במחוזות החלומות, שם הייתה
הדרקונית השחורה.
הנערה והדרקונית עברו מעל ים סוער ומלא גוויות של מלחים
וספינות נטושות, ואז, למרבית פליאתה, הן צללו לתוך המים.
היה לה קר מאוד, קר כל-כך, שהיא רעדה בלי שליטה ממש, אך
הדרקונית הצליחה לייצב אותה על גבה.
הנערה תהתה מדוע הן נמצאות מתחת למים, ואז קרה דבר שהסית את
מסלול החשיבה שלה.
לפניהן היה שר המשרתים, עומד באמצע המים, עירום, ועושה תנועות
של אדם מתקלח. פניו היו מבועתים מאימה, אך לא נראה היה שהבחין
בהן כלל.
הנערה נזכרה באירועי היום, היא חשבה על מה שעשה לנער, על מה
שעשה
לה...
לפתע הופיע כלוב אש מסביב לשר אחוז האימה, נראה שעתה הוא שם לב
לנעשה סביבו.
סופת רגשות הסעירה את לבה של הנערה, והיא חיבקה בחוזקה את
דרקונית ובכתה, ואז הסערה יצאה מלבה, ויצרה מערבולת בים.
כלוב האש קיבל גם הוא את צורת המערבולת, והחל לסגור סביב שר
המשרתים.
הוא צעק מכאבים, וכך גם היא, צעקה כה גדולה, עד שהיא העירה את
עצמה.
לבה הלם בחוזקה ודמעות ירדו מעיניה.
הרופא הביט בה בפחד, ורעד.
סוחר התה התעורר מהצעקה הלא-אנושית שלה, ומיהר לבא לעזרתה,
ושאל אותה מה קרה.
הוא החזיק בידה כמה דקות, וניסה להרגיע אותה בדרך שהוא הכיר,
במלים, עד שהיא נרדמה שוב.
בינתיים, הרופא ניסה להציל את מה שניתן מהתרופות שנשפכו על
הרצפה, לאחר שהצעקה ניפצה את כלי הזכוכית שלו.
"זו תופעה נפוצה, דוקטור?" שאל הסוחר.
"נפוצה היא לא. אך זוהי ללא ספק תופעה..."
הרופא המליץ שהנערה תנוח במשך שבוע ימים, ואז ארז את כליו כדי
לצאת אל הארמון ולבקש את השוליה.
הוא קיווה להגיע תוך שבוע לפחות, ואמר לסוחר שבינתיים הנערה
צריכה השגחה וכמה תרופות.
הסוחר ליווה את הרופא אל הדלת, לחץ את ידו ואחל לו בהצלחה.
הנערה המשיכה לשכב על מיטתה, ולא היו לה סיוטים נוספים.
בפעם הראשונה מזה זמן רב, שנתה הייתה שלווה לחלוטין.
שינה ארוכה וטובה.
הנערה התעוררה וניסתה לקום, אך היא עדיין הייתה חלשה מכדי
לעמוד.
היא הביטה סביבה ולא ראתה איש, ושמה לב שלידה מונח פתק בו כתוב
"מיד אחזור".
התמונה התבהרה לאט לאט.
היא זכרה שקיבלה מכה חזקה בבטן, והרימה את חולצתה כדי לראות את
הפצע, אך לא הוא לא היה שם.
במקומו הייתה צלקת צרה וסהרונית, כצורת השוט.
היא נבהלה ומהרה להוריד חזרה את כנף החולצה.
זה היה מוזר, פצעים בדרך כלל לא נרפאים תוך זמן קצר כל-כך.
היא החלה לחשוב שאולי ישנה שנים רבות, אך עדיין לא עבר יותר
מיום אחד מאז העימות עם השר.
לפתע, סוחר התה נכנס אל החדר עם סל קניות קטן, ובו כמה מצרכי
מזון.
השניים ישבו ואכלו לשובע, ואולי קצת יותר.
הפצועה הקלה אכלה כאילו לא ראתה לחם מימיה, והסוחר הפציר בה
שתאט את הקצב לבל תיחנק.
לאחר הארוחה, היא שמעה אודות אירועי אמש,על הצעתו של הרופא,
ולאן הוא הלך בבוקר.
הנערה התעלמה מעניין הצעקות, והתמקדה בעניין ביקורו של הרופא
בארמון.
"ומתי הוא אמור לחזור?" היא שאלה בהתלהבות.
"אני סבור ששבוע הבא הוא יגיע." הוא ענה בחיוך, "עליו ללמד את
הנער קצת רפואה בטרם יוכל לעזוב את הארמון."
הנערה שמחה, ואז פיהקה מעייפות קלה.
לרגע היא תהתה אם כדאי לספר לסוחר על הצלקת, אך היא החליטה
שעדיף שלא, לפחות לא עד שהיא תתחיל להבין בעצמה את האירועים
המסתוריים הללו.
בלילה הסוחר עזר לה להגיע לביתה, בדרך אנשים רבים איחלו לה
החלמה מהירה, והבטיחו לבקר ולעזור לה לנהל את משק הבית.
הנערה לא נזדקקה לעזרה רבה, שכן היא חשה רק בחולשה קלה.
אך כולם הפצירו בה להישאר בבית לפחות שבוע, והיא נעתרה
לבקשתם.
אנשים טובים היו באים אליה בצוהריים ובערב כדי להביא לה מצרכים
מהשוק.
סוחר התה ביקר כל יום, והביא את מנהג שתיית התה בסוף היום אליה
הביתה.
אך היו לה גם אורחים שליוו אותה במשך כל היום, החתולים
השחורים.
הם וודאי עקבו אחריה מהשוק, היא חשבה.
הלילות היו נעימים מהרגיל.
כל יום באותו שבוע יצאה הנערה עם הדרקונית לשיט לילי.
כל הפחד מהסיוט על שר המשרתים נמוג, ונותרה רק ההתרגשות של
הריחוף על פני האגם.
באותם לילות הן לא דיברו כמעט, על אף שהיו דברים שהטרידו
אותה.
הנער, הירקות, הסיוט, והצלקת, הכל נראה קשור בבעיה אחת, החיים
שלה.
"אולי הכל היה חלום, וכאן זאת המציאות." היא אמרה כמהרהרת.
"ההכרח הוא, שתהיה רק מציאות אחת בה אנו חיים?" השיבה
הדרקונית.
"אני מניחה, שלא," אמרה בשקט,"אינני בטוחה אם זה באמת משנה
משהו."
השיט המשיך, עד שלבסוף התעוררה בחוסר רצון.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת.
"מי זה?" שאלה בחשדנות.
"זה הרופא, אכפת לך אם אכנס לכמה דקות?"
"זה בסדר." היא ענתה בהקלה.
כשנפתחה הדלת, אורו של היום החדש האיר את פניה.
הרופא התפלא מההתקדמות של הנערה, שנראתה בריאה מאוד.
הוא ביקש לבדוק את הפצע בבטנה, אך זאת סירבה לו ביתר שאת.
"בסדר גמור" הוא אמר והתיישב על כרית שהייתה על הרצפה, והיא
ישבה מולו.
"שמת לב לחתולים שמסתובבים בחוץ?"
"כמובן, הם בוודאי עקבו אחרי מהשוק, הם רגילים שאני מביאה להם
מזון."
"אינני מבין בבעלי-חיים, אך עוד לא ראיתי התנהגות כזאת. הם
חגים במעגלים סביב הבקתה, בראש זקוף, כאילו הם מנסים לשמור
עליך מפני משהו." הם צחקו קצת.
"ספר לי, ראית במקרה את אהובי? הוא בסדר?"
"בדיוק בקשר לעניין זה באתי לשוחח אתך. אתחיל בכך שאומר לך
שהתשובה שלילית."
חיוכה של הנערה נעלם, והיא הביטה ברופא, שהבעתו הייתה חמורת
סבר.
סיפורו היה מזעזע ביותר.
בבוקר שבו הגיע לארמון בעניין השוליה, קראו לו בדחיפות לצורך
חקירה.
מקרה רצח אירע בארמון, רצח של שר המשרתים.
גופתו נמצאה בחדר האמבט, שריצפתו רופדה בשכבה עבה של מים מהולה
במעט דם.
כנראה שמשאבת המים התקלקלה והחדר הנעול הוצף.
תחילה כולם חשבו שזהו מקרה טביעה, אך משהו אחר קרה.
הרופא הזדעזע למראה הגופה, שהייתה חרוכה ועם כוויות קשות
במיוחד, כאילו אש הגיהינום באה לכלות אותה.
לשמע התיאור של הגופה, לבה של הנערה רעד, וכך גם ידיה.
היא החלה לחשוש מהקשר שבין הסיוט לאותו אירוע, ונשארה דוממת.
הרופא המשיך את דבריו, וציין שהכוויות מסבירות את מעט הדם אשר
נראה במים, אך הוא לא מסביר כיצד נצלה השר כשהוא בתוך אמבט.
הוא ניסה להעריך את המצב, ובינתיים אנשי הארמון גיבשו תמונה
משלהם.
כרגיל, כאשר האדם לא מוצא פתרון לתעלומה, הוא ימציא את הפתרון,
לכן זה היה טבעי שהאצבע המאשימה תופנה אל החשוד העיקרי- הנער.
בין המשרתים פשטה השמועה שהנער השתמש בכישוף שחור כדי לפגוע
בשר.
אחד מהם סיפר שהנער נהג לברוח אחת לשבוע, ועוד בשעות הלילה,
דבר שרק חיזק את האמונה שהנער חבר עם כוחות אפלים.
הרופא בדק את הנער וטען חד-משמעית שהנער פצוע, אמנם לא בצורה
קריטית, אך מספיק כדי שלא יוכל לזוז מן המיטה, ובטח שלא לקחת
חלק ברצח.
"רגע. הוא נפצע קשה?"
"למזלו הרב, לא. ייתכן שכבר היום יוכל לעמוד שוב על רגליו. אז
ייגזר הדין ע"י המלך.
הרופא סיים את דבריו בטון נמוך והחלטי.
רגליה של הנערה רעדו קלות, ולפתע היא הרגישה עקצוץ קל.
זה היה אחד החתולים השחורים, שהתחכך ברגליה, כמנהגם של
חתולים.
"אז מה נעשה? חייבים לעשות משהו..." היא אמרה בשיא הרצינות.
"מחר אנסה לדבר אתם שוב, אך אינני מאמין שדעתם תשתנה. ואת, הרי
את נערה פשוטה למדי, המלך לא יקשיב לך."
"אני אוהבת אותו, אתה חושב שהרגשות שלי פשוטים?"
"אני מצטער... אינני מסוגל להזדהות עם הרגשות שלך. בשביל המלך,
את נערה פשוטה, אל תצפי ממנו להקשיב לדברים כאלה."
"אז משהו לא בסדר אצל המלך."
הרופא צחק קצת, אך הנערה לא צחקה כלל.
הביקור הסתיים אחרי ששוחחו עוד קצת, ונפרדו עם נימה של עצב קל,
עם תקווה מועטה בשביל הנער.
אחרי כמה דקות הדמעות החלו לזלוג מעיניה, והיא החלה להרגיש
ייאוש.
כמה חתולים נכנסו והתקרבו אליה, אך היא אמרה להם להסתלק, וכך
הם עשו.
במקום אחר, בחדר קטן ומחניק בארמון, היו דמעות נוספות שזלגו,
דמעותיו של הנער.
"למה זה קרה?" הוא שאל בקול רם, ושמע את ההד שלו בתא הכליאה.
"למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד עכשיו?" הוא הוסיף בקול שקט,
ונשא תפילה דוממת.
באותו לילה, הנערה התקשתה לעצום את עיניה, לא רק בגלל המחשבות
על הנער.
היא פחדה מהחלומות שאולי יהיו לה, על הדרקונית השחורה, כעת
שהיא ידעה שהיא קשורה ברצח השר.
חרף מאמציה, העייפות גברה עליה, והיא נרדמה.
הדרקונית אכן הופיעה בחלומותיה, אך היא לא ביקשה ממנה לעלות
עליה.
הנערה הביטה בה ולא ידעה מה לעשות.
"מה קרה?" שאל היצור האפל.
"אינני יודעת מה לעשות..." היא אמרה, וסיפרה לה שהנער לא יכול
להשתחרר, אך לא סיפרה למה.
הדרקונית התקרבה אל הנערה וליטפה בעדינות את שיערה עם קצה
זנבה.
הנערה שפכה את לבה בפניה, ואמרה עד כמה היא מתגעגעת אל זה שהיא
אוהבת, ושקשה לה להחזיק בתקווה שהכל יסתדר.
הדרקונית רק נעצה בה מבט חודר, ולקחה אותה לעוד מסע בין
ההרים.
הנערה התעוררה עם כאב ראש קל.
זו הייתה תחילתו של שבוע חדש, והגיע הזמן לחזור לשגרת השוק
הישנה.
אותו בוקר היה שקט ונעים. רק קולות הטבע וציוצי הציפורים
נשמעו.
הנערה ירדה אל השוק עם סל מלא ירקות, ופגשה שוב בכל האנשים
שהכירה.
דבריה של הדרקונית עוד הדהדו במוחה.
היא קיוותה לראות את הנער, אך הוא לא הופיע.
כך היה גם ביום למחרת, ומחרתיים, ועוד ימים רבים לאחר מכן.
פרק ד': מתגעגעת
הזמן המשיך לחלוף, ולבה של הנערה התמלא בגעגועים.
עם הזמן הגיעה אליה ההבנה- הנער לא יחזור.
סוחר התה היה ממשיך לנסות לעודד אותה: "יהיה בסדר. כאלה דברים
קורים ,לצערנו, אך בסוף מתגברים."
הנערה הבינה את המצב, ולא הוסיפה להזכיר עוד את הנער.
היא השתדלה לחזור לשגרה, להתנהג כרגיל, ולהדחיק את הכאב שהיה
בא לפעמים.
רק בלילות היה מפלט לרגשותיה הלא פתורים.
החלומות היו משכן הרגשות שלה...
היא כבר ידעה שהדרקונית לא אוהבת אותה, ושלא באמת אכפת לה
ממנה, אך היא הייתה מקשיבה.
וזה כל מה שהייתה צריכה.
בימים הארוכים בשוק היא הייתה משוחחת על דברים רבים, אך היא לא
מצאה עוד מישהו אתה היא יכולה לדבר על הכל, כפי שהיא הצליחה עם
הנער ועם הדרקונית.
היו לה חברות, אך היא יכלה לדבר אתן על הנושא.
היו לה גם כמה מחזרים, אך כולם נדחו.
היא המשיכה להעמיד פנים שהכל בסדר, אך עמוק בפנים ידעה את האמת
המרה.
רק בחלומות לא היה עוד לאן לברוח.
פעם אחת, הדרקונית השחורה חגה סביב הירח כמנהגה, אך הנערה לא
טרחה לקרוא לה.
היא רק הביטה באגם, והחלה לבכות.
הדרקונית ירדה אליה ושאלה מדוע היא בוכה.
הנערה חיבקה אותה, וסיפרה לה את אשר על לבה: "נמאס לי להיות
ככה...
כל הימים נראים זהים באומללות שלהם, ומתערבבים במערבולת של
צער. אני יודעת שאסור לי להמשיך לחשוב ככה, להרגיש ככה.
אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו, להרגיש אותו, לאהוב
אותו..."
הדרקונית כרכה את זנבה סביב מתניה, כמחבקת.
"אל תדאגי. אני אעזור לך לטפל בעניין..." היא אמרה.
"כמו שטיפלת בעניין שר המשרתים?" נפלט לה.
לפתע אחיזתה של הדרקונית התהדקה עד כדי כאב, כאב עז, אך תוך
שניות ספורות היא נרגעה.
"מ...מה את רוצה?" שאלה הנערה בקול רועד.
"את מה שאת רוצה..."
באותו בוקר היא התעוררה עם תחושה מוזרה.
לא התחשק לה ללכת אל השוק, אך היא הלכה בכל זאת.
האנשים הביטו בתמיהה בעיניה העצובות.
"היא מעולם לא הייתה חייכנית גדולה," אמר השוחט לסוחר התה, "אך
תמיד קרן ממנה משהו שמח, אך כעת משהו בה נעלם."
"אכן. זאת פשוט תקופה קשה. היא תתגבר."
בלבו קיווה הסוחר שזה יקרה בקרוב, אך לא כך היה הדבר.
הנערה המשיכה בשגרתה, אך כעת היה בולט מתמיד שהשגרה מאוסה
בעיניה.
טיפות השמחה שעוד נותרו בה, נזלו להן לאיטן.
כל השיחות עם אנשי השוק נראו לה תפלות וחסרות טעם, וכך היא
דיברה פחות ופחות עם אנשים.
כולם ניסו לעודד אותה, אך ללא הועיל.
גם עם סוחר התה היא לא דיברה הרבה, על אף שעדיין היו מסיימים
כל יום עבודה יחד.
"כאלה הם החיים," אמר לה,"את צריכה למצוא דרך לפרוק מעצמך את
הסבל, ולא רק דרך העיניים..."
הנערה ידעה, אך לא הפנימה.
בלילות היא המשיכה לדבר אל הדרקונית השחורה.
הנערה לא ידעה מה בעצם היא מרגישה כלפי יצירת החלומות שלה.
היא רק ידעה שהדרקונית רצתה להקשיב, והיא הרגישה שהיא יכולה
לספר.
אבל גם הדרקונית החלה להתרחק ממנה במשך הזמן, עד שהיא הפסיקה
לגשת אליה, גם בשעת בכי.
היא חגה סביב הירח והתעלמה ממנה לחלוטין.
הנערה החלה להתגעגע , וקראה לה שתרד אליה.
בתשובה הדרקונית השחורה הייתה קוראת לה לבוא אליה.
אך הנערה לא ידעה לעוף, עד כמה שהיא רצתה, גם לא בחלומות.
החלומות האלה שבו אליה כל לילה במשך תקופה ארוכה, שנראתה לה
כמו נצח.
רוב היום היא חשבה על הלילות, על איך היא יכולה לעוף ולהגיע אל
הדרקונית.
לעתים קרובות צצו מחשבות על הנער, אך אלה לא היו עוד מחשבות
ורגשות של אהבה, אלא יותר מחשבות ורגשות של כאב.
פרק ה': משהו מתעורר
יום אחד, סוחר התה היה צריך לנסוע למקום רחוק כדי למכור ולקנות
עוד סחורה.
היה קשה לו להשאיר את הנערה מאחור, אך הוא היה חייב.
הוא נשק על לחייה ואמר בחיוך שאולי ימצא תה שירפא את עיצבונה.
היא השיבה לו בחיוך, אך זה היה חיוך עצוב.
וכך נשארה הנערה בודדה למדי.
לפעמים היו באים אליה החתולים השחורים, אך היא גרשה אותם עם
מקל ולא האכילה אותם שוב.
המצב הדרדר מיום ליום, הכל נראה אבוד.
היא הצליחה להחזיק מעמד, עד יום אחד שבו כל גופה החל לרעוד
מבכי באמצע השוק.
כמה אנשים ליוו אותה לביתה אשר על הגבעה, וגם הרופא בא.
הוא נתן לה כמה תרופות והציע לה להישאר בבית למשך כמה ימים,
ושהבטיח שיבקר כל יום.
הנערה הודתה לאנשים, והלכה לפי עצת הרופא, אך זה לא עזר לה.
כעבור יומיים היא חשה בהרגשה מוזרה, מין כאב כזה, שמרוקן את
תכולת הנשמה.
זה היה נורא, אך בו זמנית גם משחרר כל-כך...
התסכול והתשישות גברו עליה, והיא התמוטטה ליד מיטתה.
בחלום הופיעה הדרקונית, ושוב קראה לה לבוא עמה.
מרוב ייאוש היא החלה לבכות.
היא התקרבה בצעדים קטנים אל האגם, שהיה עמוק כזכור לה.
הנערה הביטה במים הדוממים, וראתה את ההשתקפות שלה מביטה עליה
בעיניים מתות.
היא תהתה, אם זה אפשרי למות בחלום, כמו שזה היה אפשרי לגרום
למותו של אחר.
הנערה הרפתה את גופה, וזרקה את עצמה אל תוך האגם.
אך היא לא טבעה.
במקום זאת הרגישה שהיא מרחפת באוויר, ואז היא פתחה את עיניה
בציפייה לראות את הדרקונית מתחתיה.
אך עיניה ראו רק מים.
היא ריחפה. לא. היא עפה.
היא עפה בכוחות עצמה!
זאת הייתה הרגשה נפלאה ונהדרת, חלומה התגשם סוף כל סוף.
הדכדוך התחלף בהתרגשות אדירה, והיא החלה להעמיד את היכולת
החלומית שלה במבחנים.
היא עפה מסביב לאגם, בין העצים, ומבעד לעננים.
הכל נראה יפה פתאום, ואפילו הדרקונית השחורה בשמיים נראתה כמו
חלק מתפאורה עליזה.
כשהיא התקרבה אל הירח, הדרקונית חדלה במעופה.
"הגעתי אליך" אמרה הנערה בחיוך, עם דמעה קטנה של שמחה.
לפתע, הדרקונית לפפה את זנבה סביב צווארה, וחנקה אותה בחוזקה,
אך לא חזק מדי, כדי שתישאר בחיים.
"יהיה בסדר, סמכי עלי".
"מה את מתכוונת לעשות?" הנערה לחשה בקושי רב.
"את מה שאת תעשי..."
בבוקר קמה הנערה עם חיוך עקום על פניה.
אנשי השוק הביטו בה המומים בזמן שהיא פילסה את דרכה דרך השוק.
היא נעה במהירות, ועיניה היו שחורות משחור.
החתולים השחורים ראו אותה מתקרבת אל היציאה מהשוק, ונסו על
תשעת נפשותיהם.
עיניה של הנערה הביטו מעלה, לעבר הארמון, ורגליה פסעו בשביל
המוליך אליו.
כמה מאנשי השוק רצו אחריה, אך היא הייתה זריזה יותר מאיילה.
כאשר הם התקרבו אליה מספיק, היה נראה שהיא עפה למרחקים קצרים.
כולם עצרו, ועמדו במקומם מרוב תדהמה.
גם הנציבים על מגדל השמירה של הארמון הבחינו בדמות המתקרבת
אליהם במהירות שטנית.
שני חיילים נשלחו מיד לברר את העניין.
הנערה נתקלה בהם ק"מ אחד לפני שער הכניסה המרכזי, ואלה סרבו
לתת לה להמשיך בדרכה.
הם שאלו אותה מה רצונה, ואז החיוך העקום על פניה נפער, וממנו
נשמעה התשובה: "את מה שהיא רוצה".
הם המשיכו בתוקף לחסום את דרכה, והביטו מודאגים בעיניה
השחורות.
לפתע, השריונות שלהם נהיו כבדים יותר, והם התקשו לעמוד.
כוח הכבידה מתחתיהם גבר.
החיילים נפלו על ברכיהם, נאנקים ומתנשפים, עד שלבסוף השריון
הכבד חתך את גופם לשני חלקים שווים.
הזקיפים במגדל צפו במחזה המאיים, ומיהרו להזעיק את שר הצבא.
כל חיילי הארמון נערכו והתבקשו להתייצב בהקדם האפשרי בחצר
הקדמית של הארמון.
הנערה כבר ניצבה בפני השער, מוכנה להיכנס.
אך היא רק עמדה שם, דוממת כמו השער, נותנת להם זמן להתארגן.
כעבור שעה, השער נפתח, וברחבה עמדו מאות חיילים משוריינים,
חמושים היטב.
הנערה התקרבה בצעדים קטנים, אך בטוחים, לחזית הלוחמים.
שוב היא נשאלה לרצונה, אך הפעם היא לא טרחה לענות, והשיבה
באגרוף חזק לפרצופו של אחד החיילים.
מתוך חורי הנשימה של הקסדה יצאו שבילים קטנים של דם.
חיילי הארמון יצאו להשיב מלחמה, והסתערו בהמוניהם על האויב
בדמות נערה .
אך הנערה עברה דרכם, פשוטו כמשמעו, מותירה חורים ענקיים פעורים
בגופותיהם.
שר הצבא התבונן במצב בהשתאות, ומיהר לחזור עם החיילים הנותרים
אל תוך המבנה.
החצוצרות התריעו על הסכנה, וכל שאר החיילים ששהו בארמון,
התייצבו מיד באולם הכניסה.
הנערה עמדה בחוץ, ודפקה על הדלת כמה פעמים, שוב מצפה שיפתחו
לה.
לבסוף סבלנותה פקעה, והיא פתחה את הדלת הכבדה ביד אחת.
מסביבה היו פסלים רבים, ומאחוריהם הסתתרו חיילים משוריינים עם
קשתות וחצים, אשר ירו ללא הרף.
אף לא חץ אחד השיג את הזריזות הלא אנושית שלה.
לפתע החיילים הרגישו את השריון הולך ומתהדק סביב ברכיהם
הרועדות, עד שרגליהם רוסקו כליל.
זעקות הכאב נשמעו בכל רחבי הארמון, ולא הותירו מקום לברירה.
שר הצבא הורה על פינוי מידי של הארמון, וכל הצבא התקדם אל עבר
היציאה.
אך השער היה נעול, וכוח אפל לא אפשר להם לפתוח אותו.
הנערה החלה לצעוד במעלה גרם המדרגות, אל עבר חדרו של המלך.
בינתיים, במקום החשוך ביותר בארמון, ישב הנער והקשיב בשקט לכל
מה שהתרחש.
הוא שמע את הנערה מגיעה, אך לא היה בטוח אם אהובתו היא אכן זו
שזרעה חורבן בארמון.
דלת התא נפתחה, ובפתח הופיע הסוהר, שנראה מבוהל מאוד.
כל תאי הכליאה נפתחו, בזה אחר זה, וכולם נקראו לנוס על נפשם.
הנער נזכר בפתח שדרכו היה בורח בתקופת העבדות שלו, שהיה קרוב
יותר מן מהשער הראשי.
הוא קרא לכולם לבא אחריו, ולאחר היסוס קל, הם עשו כדבריו.
אלה היו ניצולי הארמון היחידים מפני הכיבוש.
המלך הפחדן מסר את השלטון לידי הנערה בלי לחשוב פעמיים, והתחנן
שבתמורה תשאיר אותו בחיים.
אך תחנוניו לא נגעו ללב השליטה האכזרית, וכל בני האצולה הושמדו
באכזריות.
שאר יושבי הארמון נאלצו לבחור בין קבלת מרות השליטה לבין מוות,
והרוב בחרו בחיים.
כך החל עידן קודר בתולדות הממלכה...
פרק ו': שולטת
החדשות על חילופי השלטון פשטו במהרה, ותושבי הממלכה היו
מבולבלים ומודאגים.
עד מהרה כולם הבינו את אופי הארגון המחודש של הממלכה.
השליטה השתמשה בכוחה ובכל משאבי המדינה לתועלתה.
כל התושבים נצטוו לתת את כל שכרם כמסים, והיה על כולם לעזור
בבניית מבנים חדשים.
זאת הייתה עבודה קשה מאוד, והם אולצו לעבוד ימים ולילות.
מי שמילאו אחר הכללים, קיבלו את הזכות לקבל מזון ומגורים, אך
לא יותר מזה.
העבודה נעשתה לחייהם.
אלה שהעזו לשאול שאלות דוכאו, ואלה שהתנגדו הוצאו להורג
בפומבי, למען יראו וייראו.
זה היה סדר היום החדש של תושב מדינה שעבר את גיל עשר: עבודה,
מזון, שעת שינה, עבודה, מזון...
את המזון סיפקו אלה שכבר עבדו בגידול יבולים וצאן, אשר עתה
נצטוו להביא את כל התוצרים שלהם לשוק בשביל ארוחות מרכזיות
לעובדים.
השוק שבו פעם עבדה הנערה, איבד משמחת החיים שלו,אך נשאר בו
משהו אנושי.
זה היה המקום שבו העובדים התשושים יכלו לנוח לרגע, ולהתנחם
מעט.
סוחר התה היה מבין היחידים שהצליחו להשיג מעט חופש, משום שכדי
להשיג את סחורתו היה צריך לנדוד לפעמים לממלכות שכנות.
אך הוא הרגיש הזדהות עם שאר התושבים, ולא יכל להרגיש חופשי
בזמן שהאחרים כלואים, כולל הנערה שאהב כמו בת.
לקח לו זמן רב להתגבר על זה שהיא הלכה לאיבוד, הוא לא ידע
שבעצם היא קרובה משחשב.
איש מאנשי השוק לא סיפר לו על היום שבו התקדמה הנערה אל
הארמון, הם פחדו שהדבר ישבור את לבו לחלוטין.
יום אחד, החל הסוחר לארוז את חפציו בהיסוס, ופתאום הוא ראה את
הנער חולף על פניו.
"שלום!" קרא הסוחר.
הנער הסתובב והשיב בקול חלש ,"שלום".
"לאן מועדות פניך?"
"אינני יודע לאן," הוא ענה בחיוך עצוב, "אני רק יודע שאני צריך
ללכת לעת עתה. ואתה--"
הסוחר הביט בנער מודאג במקצת.
"אתה צריך לשמור עליה..."
במלים אלה הנער המשיך בדרכו, בלי לומר מלה נוספת.
הסוחר לא הבין למה בדיוק הנער התכוון במלה "לשמור", אך הוא ידע
שיש לו תפקיד למלא.
לאחר הרהורים רבים, גמלה בלבו ההחלטה להישאר בממלכה, ולגדל
עשבי תה במקום שבו גרה הנערה פעם.
בארוחות בשוק, היה מפליא סוחר התה את הסועדים בסיפורים ששמע
במסעותיו בעולם.
זה היה הזכר היחיד לחיי תרבות בממלכה, שעות הסיפור הללו.
שארית הזמן הייתה עבודה ללא קץ, אך גם בזה היה דבר טוב אחד
לפחות.
מכרות ומפעלים חדשים רבים הוקמו, והבטיחו עבודה ומשכורת לכל
התושבים.
לא נותר אף לא אביון אחד בממלכה, וכל המוגבלים למיניהם קיבלו
תנאים טובים.
אך עם הזמן, התחוורה לכולם המשמעות של היוזמה.
המפעלים היו לעיבוד עץ וברזל, והחלקים שיוצרו התאימו ליצירת
כלי נשק, לצורך מלחמה.
כמובן, שלשליטה לא היה כל צורך בכלי נשק או בחיילים.
היא יכלה להכריע כל מלחמה בגפה, אבל אז זה לא היה מהנה באותה
מידה עבורה.
הרבה יותר מעניין לשחק עם בובות מלחמה בצלם אנוש.
מעמדה הבלתי מעורער הביא לה סיפוק.
בימי השלטון שלה היא לא חשה שום דאגה, אך בלילות זה היה אחרת.
סיוטים זוועתיים היו פוקדים אותה ומפרים את שלוותה.
באותם סיוטים מדי לילה, היא ריחפה מעל האגם, שעתה היה מוקף
בשדה קוצים.
אז, הדרקונית השחורה הייתה באה ,וחודרת לרחמה דרך הבטן ,
מותירה את גופה הרועד והפצוע להתעוות באוויר.
מתוך רחמה החלו יוצאים יצורים מחרידים, תינוקות עם גוף אדם,
בעלי חוטם מחודד ועיניים שחורות.
התינוקות אכלו אותה לאט לאט, והיא לא הרגישה כאב בחלום, אך
החרדה הייתה איומה.
היא התעוררה מזיעה, רועדת, ומתנשפת, אך תוך דקות ספורות היא
חזרה לעשתונותיה.
שוב הופיעה על פניה ארשת פנים חסרת רגשות, והיא הייתה מוכנה
לעוד יום של ניהול ענייני הממלכה.
כל יום היווה עוד צעד בתכנית שלה, במשך ארבע שנים ארוכות וקשות
מנשוא.
כוחותיה הלכו והתחזקו, והיא כבר יכלה לעוף ללא הגבלה.
בינתיים, אנשי הממלכה הרגישו שאין הם מסוגלים להמשיך לשבת
בחיבוק ידיים.
מלחמה עמדה בפתח, והם לא רצו לקחת בה חלק.
הרי היה ברור שהשליטה לא תסתפק במלחמה אחת, אלא תמשיך עד שכל
העולם יהיה שלה.
אבל מה פשוטי העם יכלו לעשות? היה קשה לגבש תכנית תחת הפיקוח
הנוקשה.
אך בסופו של דבר נמצאה דרך.
עוד לפני שחשבו על המרד, התושבים המציאו שפת קוד קטנה, בזמן
שדיברו בארוחות המרכזיות בשוק.
הם הוסיפו לשפה עוד כמה מלים, וכך היה אפשר לתכנן מרד.
היה ברור לכולם שניסיון הפיכה יסתיים במוות בטוח, אך הם העדיפו
למות כך מאשר לעבוד את השליטה עד יום מותם.
בראש המרד עמדו קבוצה של אנשים, ביניהם סוחר התה, שכבר מזמן
נהיה לדמות נערצת בעיני התושבים.
התכנית הייתה לחכות לשעת כושר, שבה יוכלו תקוף במלוא העוצמה.
נראה היה שהרגע המתאים ביותר הוא יום הזזת הכוחות, אז יהיו להם
כלי נשק רבים.
"אולי", חלק חשבו,"אולי יקרה נס."
כעבור כמה ימים נוספים, מלאכת הייצור הושלמה.
הכרוז מהארמון הודיע ,שלממלכה היה כעת מספיק נשק כדי להרחיב את
שטחה.
כל התושבים נתבקשו לרכז את הנשקים בקרבת החוף, ולצייד את עצמם
להזזת הכוחות.
הודעת הגיוס הייתה תקפה לגבי כל התושבים, גברים, נשים,
וילדים.
רק קבוצת נשים קטנה תישאר בעיר, כדי לטפל בתינוקות.
התושבים הריעו, למרות הפחד והבוז, וקיוו שאכן תהיה להם סיבה
להריע ביום היציאה לקרב.
השליטה לא חשדה בכלום, וכבר הייתה באמצע ההשלמות האחרונות.
היא התייעצה עם שרי צבאות ואסטרטגים לגבי תכניות המלחמה.
חישוביה היו קרים ונטולי רגש, בזמן שבדקה איפה כדאי להקריב
חיילים, וכמה.
בערב לפני המלחמה, הכל נראה מושלם, אפילו השינה שלה.
הדרקונית השחורה לא הופיעה בחלומותיה, זאת הייתה שינה נקייה.
רק צבע שחור שכיסה את כל שדה הראיה, וחלף מהר.
למרות שהרגישה כי ישנה היטב, היא התעוררה עם הרגשה רעה.
לאחר הסתובבות בחדר, היא החלה לבחון את גופה מול המראה.
הצלקת שהייתה על בטנה, היא נעלמה, לא ברור מתי, והגוף שלה...
הוא נשאר גוף של נערה, אפילו שחלפו ארבע שנים מאז הגיעה
לארמון.
רק שעכשיו הוא נראה כחוש וחיוור.
תוך זמן קצר, התמיהה הוחלפה בחוסר הרגשות האופייני לשליטה.
לקח לה יותר זמן להתאושש מהשינה מאשר שבדרך-כלל, זה הכל.
מיד החלה לעוף מעל השביל המוביל אל החוף, שם התפרסו הכוחות
החמושים היטב.
זו הייתה רצועת חוף ארוכה ורחבה, מושלמת בשביל מעבר לממלכה
השכנה.
זה גם היה מקום מושלם בשבילה להיות בו, בשפת החוף הייתה גבעה,
שממנה יכלה לשאת נאום מפואר.
מראש הגבעה היא ראתה את חזונה רוקם עור וגידים; עשרות אלפי
חיילים, ביניהם גם ילדים בגיל בית הספר, מוכנים לזוז.
היא לא הרגישה שמחה, התרגשות, או כל רגש אחר, רק תחושה מקלה של
סיפוק.
בזמן הנאום שלה, התושבים החלו לבכות, ואיחלו הצלחה אחד לשני.
הגיעה השעה הגורלית.
"צאו!!!" קראה השליטה בקול מכני ורועם.
אך איש לא זז ממקומו, כולם היו דרוכים וכיוונו את נשקם למקום
אחד- הגבעה עליה עמדה.
היה ברור לה שזהו תחילתו של מרד, והדבר הפתיע אותה מאוד.
אלפי חצים נורו לעברה, אך אף לא אחד הצליח לשרוט אותה.
השליטה קפצה מהגבעה אל מרכז החוף, שם היא עמדה מוקפת ע"י
הכוחות.
כל האנשים ניסו להכות בשליטה, אך הזריזות השטנית שלה לא אפשרה
לאיש לגעת בה.
בזמן ההתחמקויות והקפיצות, היא ניסתה לחשוב על דרך תגובה, אך
היא הייתה המומה מדי מכדי לחשוב בבהירות.
בשלב מסוים, נמאס לה, והיא שיחררה זעקה אדירה, שהעיפה את כולם
צעד אחד אחורה בגל הדף.
"איך אתם מעיזים?! אספסוף שכמותכם, חשבתם להיפטר ממני?! איתי
לא יחסר לכם דבר! איתי אתם בלתי מנוצחים!!"
"אתך אנחנו כבר הפסדנו!" צעק מישהו מבין ההמון.
זה היה סוחר התה, שהתקרב אליה, וראה סוף כל סוף מי היא.
ברגע שהוא ראה אותה, הוא הבין שזאת הנערה אותה חיפש כל הזמן.
הנערה זיהתה אותו, אך זה לא עורר בה שום רגש.
"ב-בתי..." גמגם הסוחר, "מה קרה לך?"
"אל תשנה את הנושא, אשמאי זקן, למה התכוונת כשאמרת שאיתי כבר
הפסדנו?"
"ה-התכוונתי ש..." דיבורו של הסוחר נהיה כבד," מלחמה רק יכולה
לפגוע בנו. ילדה, את לא צריכה את כל המלחמות האלה..."
כולם הביטו בסוחר ובנערה, ועברו כמה שניות של דומיה עד שהיא
הגיבה.
"אוויל..." היא אמרה בקול שקט, " ממתי אתה יודע מה אני צריכה
ומה לא?"
לפתע הסוחר נפל על ברכיו, והתכופף לעבר החול.
"אתה לא יותר מחול לרגלי. אתה יודע הרבה על הארץ, אבל אני
נשגבת ממך, אני שמימית...
אני ניזונה מרוח, ואתה..."
הסוחר התחיל לרעוד... ואז הטמין את ראשו בחול, והחל לבלוע את
גרגרים, בלי ללעוס.
גופו פלט את הכל החוצה, אך כוח נוראי גרם לו להמשיך לבלוע עוד
ועוד חול, עד שבסוף נחנק ומת.
כל הסובבים החלו לרעוד מפחד, ולא והביטו בגופה של הסוחר.
השליטה זינקה אחורנית, למרגלות הגבעה, והביטה באנשים מנסים
להחיות את הסוחר, אך לשווא.
הנערה המשיכה לעמוד שם בחוסר מעש, ולבה היה מעורער, בפעם
הראשונה מזה זמן רב, היא פשוט לא ידעה מה לעשות...
לפתע, גל הדף חלף על פניה במהירות של ברק.
חתך קטן הופיע על לחיה, ונטף מנו קצת דם.
הדמות הזריזה זינקה לאוויר, ונעלמה מעבר לגבעה.
השליטה הייתה מזועזעת מהעובדה שמשהו הצליח להוציא ממנה טיפה של
דם, ומיהרה לשמיים, כדי לראות לאן נעלם מי שעשה את זה.
פרק ז': עימות
השליטה סרקה את השטח ממבט על.
דמות חמקמקה רצה במהירות לאורך החוף, אך היא לא הייתה מהירה
יותר ממנה.
כעבור שניות אחדות, היא הדביקה את הקצב.
"מי אתה המעז לפצוע אותי?" שאלה בעודה מרחפת מעליו.
רק אז זה עיניה ראו מי זה, זה היה אותו נער שפעם אהבה כ"כ.
המראה שלו נותר דומה. למעשה, מראה הגוף שלו לא השתנה כלל, הוא
נשאר נער איכשהו.
רק צבע עיניו היה שונה, עתה הן היו בצבע כחול ועמוק כים, אך
המבט נשאר אותו מבט שבו התאהבה.
"תרדי אלי! אני רוצה לדבר אתך!" קרא לה הנער.
"אינני רוצה. תבוא אתה אלי!" היא השיבה, וניסתה להשתמש בכוחה
כדי להרים אותו, אך זה לא עבד.
כוחותיה נחלשו.
"למה שלא תרדי?" שאל הנער.
"כי אני רוצה להמשיך לעוף. אתה יודע שזה תמיד היה החלום שלי.
זה מה שאני רוצה."
"אם כך... אז למה את לא נראית שמחה? הרי חלומות אמורים לשמח."
הנערה הביטה בו דוממת.
"רדי אלי!"
"לא!!" היא זעקה בעוד תחושה משונה מעיקה על לבה.
"למה?"
הנערה עצמה את עיניה, בניסיון להתרכז, וראתה את הדרקונית
השחורה.
"תרדי בחזרה אל האדמה," אמרה הדרקונית, "ככה נהיה חזקות שוב."
הנערה עשתה כעצת הדרקונית, ותחושת הביטחון שבה אליה, כאשר כפות
רגליה נגעו באדמה.
השניים עמדו זה מול זה, במרחק של צעד אחד.
"זה בסדר. אני יודע שלא באמת התכוונת לכל מה שעשית..." אמר
הנער, ופרש את זרועותיו כדי לחבק אותה.
הנערה נרתעה, ואז שריטה עמוקה הופיעה על פניו של הנער.
החיוך שטני שב אל פניה, הכוחות שלה התחדשו, בדיוק כפי שאמרה
הדרקונית.
הנער,מצדו, לא נתן לכאב לעצור בעדו, וכרך את זרועותיו סביב
הנערה.
"זה לא חייב להימשך כך..." הוא אמר.
בתגובה, הנערה הזיזה את זרועו הימנית בעדינות,
ואז שברה אותה ללא מאמץ.
העצם המרוסקת הובילה לזעקת כאב, ורגליו של הנער רעדו.
"עלוב נפש,"אמרה השליטה בקולה הקר, "מה אתה חושב?"
"אני חושב... שאת לא באמת מתכוונת לפגוע ככה באנשים.
זה לא באמת מה שאת רוצה. זה לא עושה אותך מאושרת."
זעקה נוספת יצאה ממנו, אחרי שהופיעה על גופו שריטה עמוקה
נוספת, בבטן, וזאת גרמה לו להתמוטט על ברכיו.
"אין זה מעניינך, אם אני מאושרת או לא..."
"אמת. אבל... אינני יכול שלא לדאוג לך..." אמר הנער בעודו מנסה
לקום על רגליו, "אני אוהב אותך."
השליטה כיווצה את עיניה השחורות. "דפוק שכמותך, אינך יכול
לאהוב אותי. אתה לא מכיר אותי בכלל..."
"זה... ל-לא משנה. את לא מבינה עדיין?..." הוא התחיל להתרומם
בקושי, " האהבה שלי אליך לא ת-תלויה בדבר..."
"אתה יצאת מדעתך..."
השליטה עצמה את עיניה והחלה לצבור כוח על מנת להנחית את מכת
המחץ שלה.
אך רגע לפני שעמדה להתקיף, משהו חסם את דרכה.
זרועותיו של הנער היו כרוכות סביבה, והוא חיבק אותה בחוזקה, אף
על פי שידו הייתה שבורה...
בהתחלה היא חשבה להתחמק, אך משהו שוב עצר בעדה, הפעם זה היה
הקול הפנימי.
לבה נצבט, וזה היה מעיק ונעים בו זמנית. החיבוק האוהב של הנער
מילא אותה ברגשות מנוגדים.
הנערה הביטה בעיניו הדומעות, ואז מצאה את עצמה מחבקת אותו גם.
"אני אוהב אותך..." הוא לחש, מצליח בקושי להסוות את הכאב שחש
בידו.
"א-אני..." היא גמגמה, ואז שררה שתיקה ארוכה.
הגדודים של התושבים התקרבו אל המקום, והם היו מבולבלים.
כמה אנשים מהשוק זיהו את הנער, והוחלט שיחכו לראות מה יקרה.
הזוג הוותיק עמד שם מחובק, ועיניהם נעצמו.
בעיני רוחה של הנערה, הנער נראה זוהר באור כחלחל חיוור, ומעליו
הופיעה דמות שהתבהרה לאט לאט-
סוריקטה בצבע כחול חצות זוהר, ופס שחור ארוך מצווארה ועד
זנבה(סוריקטה- חיית בר, ממשפחת הנמיות).
באותו מרחב רוחני הייתה עוד דמות, מוכרת יותר לה- הדרקונית
השחורה.
הנערה לא ידעה מה פשר הדבר, ואז היא הביטה בעיניו של הנער,
בעיני רוחו.
העיניים השחורות שלה השתקפו בעיניו הכחולות, ולפתע תחושת פחד
החלה למלא אותה, ואז היא חשה מאוימת.
הדרקונית הביטה בכל המתרחש עם מבט זועם, ואמרה: "אל תדאגי...
אין לך ממה לחשוש. את חזקה שוב."
במלים אלה, הסתערה הדרקונית לעבר הסוריקטה, והכתה בחוזקה עם
זנבה.
הסוריקטה נזרקה אחורנית בקול חבטה, ומתקפת הנגד לא אחרה לבוא.
הסוריקטה הכחולה דחפה את הדרקונית בעוצמה אדירה, וגרמה לפציעה
קלה בגופה החלקלק והארוך.
הדרקונית המופתעת עפה במהירות למרומים, על מנת להתחזק.
הנערה חשה כאב, היא הרגישה שהכוח נשאב ממנה.
עם כוחות מחודשים, הדרקונית התנגשה במהירות מדהימה ביריבה.
הנער צרח. הסוריקטה נאלצה לשאוב ממנו כוח נוסף כדי לשרוד.
קרב איתנים התחולל במרחב שבין נשמותיהם.
להבות אפורות יצאו מלועה של הדרקונית, אך המטרה פוספסה,
והסוריקטה הפתיעה אותה מהצד.
הדרקונית ציפתה לגיחה הזאת, ופצעה את הסוריקטה עם להב זנבה.
הכוחות נראו שקולים, והנער והנערה ספגו מכות קשות על גופם,
בעוד שכוחם הולך ואוזל.
מבחוץ, כוחות הצבא בהו בהם בחוסר אונים. הם לא ראו את המלחמה
הפנימית שלהם, אלא זוג מחובק ופצוע קשה.
בתוך החלל בין הנשמות, אנרגיית הקרב התעצמה מרגע לרגע, עד קצה
היכולת.
לבותיהם החלו לפרפר, וסביבם הופיעה מערבולת רוח ענקית.
הסופה העיפה את כל הצבא למרחק רב, בלי אפשרות להתקרב חזרה.
הנער והנערה התמוטטו מחולשה, אך נותרו מחובקים.
הנערה הביטה בדרקונית, שהייתה עסוקה בתמרונים שלה.
"מה את רוצה?" היא שאלה בקול רועד.
"את מה שאת רוצה."
"למה את אומרת דבר כזה??" היא יללה בבכי מכאב.
לפתע, הדרקונית והסוריקטה עצרו, כדי לחדש את כוחותיהן בפעם
האחרונה.
"מה את רוצה?" שאל הנער את הנערה.
"אני... רוצה שתחבק אותי."
"אני כבר מחבק..."
"אני יודעת. אני רוצה שתמשיך..."
הדרקונית החלה להתנשף בכבדות, לא נותר לה עוד כוח לשאוב מהנערה
בלי להרוג אותה, וכך היא ציפתה בחוסר אונים למכה המתקרבת.
אך הסוריקטה לא הכתה, אלא חיבקה את הדרקונית, בחום ובעדינות.
גם לסוריקטה לא היה עוד כוח לחימה לשאוב מהנער, שהיה פצוע קשה,
אך היה לו מאגר כוח אחר, הרבה יותר חזק-
עוצמת האהבה הנואשת.
לבותיהם החלו להלום בקרבם, והזוג פקח את עיניו.
הם לא יכלו להזיז אפילו את גבותיהם מרוב כאב.
הנער כבר לא הרגיש את ידו השבורה, משום שכל גופו היה משותק
זמנית.
הקרב הסתיים לעת עתה.
פרק ח': גוף ונשמות
הנער והנערה נותרו שרויים על החוף, חסרי אונים, ולא יכלו לעשות
דבר חוץ מלהביט זה בזו.
"תודה לך." לחשה הנערה.
הנער השיב לה בחיוך קל, והתעלף.
לבה של הנערה נתמלא בצער ובכאב. היא ידעה שהדרקונית השחורה לא
תניח לה, ושתשוקת הכוח שלה תחזור אליה.
עד כמה ששנאה להודות בכך, חלק ממנה רצה שהיא תחזור.
אך חלק אחר שלה לא רצה לפגוע באנשים שוב, במיוחד לא בנער.
ההרהורים נמשכו זמן רב, לא היה לה משהו אחר לעשות בזמן ששכבה
בלי יכולת תנועה על החוף.
היא הביטה בנער, שנותר רדום, והתפללה לשלומו.
לצערה, השמש התלהטה, והחום היה כבד ומעיק.
אך החום נראה עדיף לעומת הלילה הקר. באותו לילה חצי ירח האיר
את השמיים, ואורו הבוהק הסתיר את הכוכבים.
הנערה רעדה מקור, והצליחה כבר להזיז את ידיה, אז היא נצמדה
יותר אל הנער, על מנת להתחמם.
לשמחתה, הוא עדיין נשם, אך האזור סביב השבר הזדהם.
היה צורך בטיפול מיידי , אך לא היה מי שיעזור להם.
משלחת החיפושים, ובראשה הרופא, לא הצליחה לראות הרבה בחוף
החשוך.
הרוח הקרה לא אפשרה להם להדליק אש, וכך אנשי המשלחת גיששו
באפלה.
הדבר היחיד שהצליחו למצוא היה גופתו של סוחר התה.
בהחלטה משותפת, המשלחת הביאה את הגופה חזרה את השטח המיושב,
ולהביא אותה לקבורה.
בכל מקרה, הם חשבו, למה להם לטרוח בחיפושים אחרי השליטה?
הם העדיפו להשאיר את הזוג לגורלו, לאיש לא היה אכפת כבר.
הנערה חשה כאב גדול, לה היה אכפת מהנער.
כל הזמן היא הביטה בו, וקיוותה שיתעורר.
גם היא הייתה עייפה מאוד, אך היא לא יכלה להירדם.
בכל פעם שעצמה את עיניה, היא ראתה את הדרקונית השחורה, זוחלת
בתשישות על הגבעה מול האגם.
זה רק עניין של זמן, חשבה, עד שהדרקונית תוכל לשלוט בה שוב.
בינתיים, השמיים החלו להתבהר, והתכוננו לקבל את בואה של השמש.
שקי עייפות הופיעו תחת עיניה של הנערה, אך הם לא נראו מבעד
לדמעות.
היא בכתה בכי חרישי.
"אל תבכי..." לחש הנער פתאום, מתוך שינה, "אני...אוהב אותך."
הנערה לא הצליחה לעצור את עצמה עוד, וקולות של תסכול ועצב
נשמעו בבכיה.
"טיפש... אתה בכלל לא יודע מה זאת אהבה..."
במלים אלה, הניחה את ראשה על כתפו, וניגבה את דמעותיה על
שרוולו.
בעיניה העצומות, היא ראתה את הדרקונית מצליחה להרים מעט את
ראשה, ודם שחור יוצא מפיה.
כעת, היה ברור לנערה שעליה לעשות מעשה, וההחלטה כבר גמלה
בלבה.
בכל כוחה הנותר, היא זחלה לאורך החוף, עד שהצליחה למצוא מספיק
כוח בשביל לעמוד על שתי רגליה.
בעמידה רועדת, היא הביטה בשתי ידיה בריכוז רב.
תחילה, ניסתה להשתמש בכוחותיה כדי לפטור את עצמה מעול החיים,
אך משהו מנע ממנה לעשות זאת.
אצבעותיה החלו לזהור, בעוד שהיא ממשיכה בריכוז המחשבה.
בכוונתה היה להיפטר מהדרקונית השחורה בדרך זו או אחרת, ואז היא
בחרה בדרך היחידה שיכלה לחשוב עליה.
כדור של אור נוצר בין כפות ידיה, כל הרוח שלה החלה להתרכז
בתוכו.
שערה נהייה יבש, פניה התחוורו, עיניה האפירו, ודמעותיה נהיו
אדומות.
"דרקונית שחורה...סלחי לי... בבקשה..." היא אמרה בקול רועד.
גופה התקשה בהדרגה, ורוח החיים שלה קפאה.
היא הפכה לפסל אבן.
באותו זמן, הנער פקח את עיניו, ועתה הוא הרגיש את גופו השבור
והכואב היטב.
אך זה לא מנע ממנו לזחול, ולחפש את הנערה.
תוך זמן קצר הוא נתקל בפסל האבן, וזיהה את מושא אהבתו ללא
קושי.
לפתע, רוח חזקה החלה לנשוב, ואוויר שחור יצא מהפסל.
זו הייתה הדרקונית השחורה, שהופיעה עתה במלוא הדרה לנגד עיני
הנער.
חיש מהר, כל החוף כוסה בגופה האדיר,החלק, והשחור.
הנער קפא במקומו, מביט כלפי מעלה.
השמש כוסתה ע"י כנפי הנוצות העצומות שלה, אך עיניה הבוהקות היו
מסנוורות לא פחות.
"דרקונית שחורה! עזבי אותנו בשקט!" קרא הנער.
הוא נאחז בפסל עם ידו הבריאה, וכך הצליח לזקוף את גבו.
הדרקונית נעצה בו מבט חד, מחכה לרגע הנכון להגיב.
"עזבי אותנו! תני לה לחיות!" צעק הנער.
הדרקונית צחקה צחוק מאולץ אך מהדהד, ופתחה את פיה כדי לדבר.
"נער טיפש, דווקא אתה מבין כולם אמור לדעת, שלעולם לא יהיה
שלום לנערה."
"על מה את מדברת?"
"הנערה ואני היינו הך.
אני הנפש המנחה שלה, חלק ממנה. ביום שבו היא תתעורר, אני
אתעורר עמה.
וממך ציפיתי לדעת זאת, הלא גם לך יש נפש מנחה, אך היא לא חזקה
כמותי."
"נפש מנחה..." הנער הרהר בקול, "הסוריקטה כחולה הפכה לחלק
מחיי... אני זוכר שהיא הופיעה בחלומותיי מאז שפגשתי את
אהובתי..."
ואז, הנער הישיר את מבטו לעיניה הבוהקות, וצעק: "היא הצליחה
לחיות בלעדייך בעבר! והיא תוכל שוב!"
"האמנם?" שאלה הדרקונית, ואז וליפפה את זנבה הארוך סביב גופו
של הנער.
בהתחלה הנער פחד, אך במהרה הבין שלא היה ביכולתה להכאיב לו,
היא כבר לא הייתה מוחשית, רק רוח בלי גוף.
"לא אני בחרתי בנערה, אלא היא בחרה בי. " אמרה הדרקונית,
"בעולם האחר, ישנן אינסוף נשמות, וכל אחת מהן יכולה להיות נפש
מנחה.
אך לא כל אחד מסוגל למצוא לעצמו מדריך רוחני שכזה. צריך תנאים
מסוימים כדי לקשור נפש אחת באחרת.
נפשה של הנערה נקשרה בנפשי דרך צער ותסכול, ואני רק עזרתי לה
לנתב את ערוצי הזעם.
שים לב- לא שלטתי בלבה, רק נתתי לה כלים ועצות. כל ההחלטות היו
שלה בלבד, במודע או בתת-מודע.
היא התכוונה לכל מה שהיא עשתה."
הנער בהה באוויר, המום, ולא יכל להוציא מלה מפיו.
הדרקונית ראתה שהנער מבולבל, אך המשיכה בדבריה
"כעת אני והנערה קשורות. התסכול שלה, תאוות הכוח שלה,
והאומללות שבאה בעקבותיהן, כל הרגשות האלה קשורים אלי,
בעיניה.
גם לי אין כוח בלעדיה, לכן עלי לחכות בסבלנות עד היום שבו נקום
לתחייה.
לא תוכל לשנות את זה. היא גם לא באמת רוצה שתשנה את זה..."
"את טועה! לא ייתכן שהיא רוצה להיות תמיד אומללה!" קרא הנער,
ואז השתררה דממה.
"כמה אירוני... "הדרקונית עיוותה את פניה, כמחייכת, ואז פרשה
את כנפיה הרחבות, ועפה אל השמיים.
"לאן את הולכת?" שאל הנער בלי להבין את כוונתה של הדרקונית.
"חזרה אל המקום ממנו באתי, עד היום בו אני והנערה נקום
שוב..."
הנפש המנחה נעלמה את תוך האופק, מותירה מאחוריה את הנערה
המאובנת.
הנער הביט בפסל, והבחין בגוש קטן ליד העין, זאת הייתה דמעתה
האחרונה.
הוא חיבק את הפסל בחום, והבטיח שיום אחד ימצא דרך להחזיר אותה,
ולהתגבר על הרוע שמקונן בלבה.
לפתע הוא שם לב שידו כבר לא כואבת, היא כבר לא הייתה שבורה.
רוחה של הדרקונית כנראה ריפאה אותו...
הזריחה הייתה בשיאה, ובישרה על בואו של יום חדש.
באותו יום, הנער חזר אל העיר והכין לעצמו שקיק צידה.
בלילה הוא יצא למסע, על מנת לקיים את הבטחתו לנערה, ולמצוא
דרך לנצח את הרגשות שלה, גם אם המסע יימשך לנצח.
ייתכן שהוא לא מסוגל לכך, ייתכן שזה חסר טעם,
אך גם לו ידע זאת, היה ממשיך.
הסוריקטה הכחולה ליבתה את אהבתו הנואשת וחסרת התקווה, והיא לא
תניח לו לוותר לעולם.
הוא גם לא רוצה שהיא תניח לו...
