ארוך הוא היום.
ציפייה לשנים קצרות אינה ממלאת ריקנות משמימה
איש יפה שהכרתי והלך לצידי , עוד מוכר לי בחלומותיי,
וגעגועים לחיבוק האוהב שלו ולחום,
שגופו מרעיף עלי באהבה אפילו מרחק כמה סנטימטרים נגיעה מעורי
והאם יניח את ראשו בחיקי ויתהה בי?
ברכות נעצום את עינינו ונסגור את עצמנו
לפחד שישתק אותנו מחדש.
הילד שאהבתי כשהייתי הילדה שהוא אהב,
לא התרגש מדי הוא לא חשב,
לא רצה לומר דבר אחרי עכשיו,


עכשיו, כבדות עייפה על פניי
אל מול עליצות מאולצת של שנות נעוריי,
חיוך מריר שאז עוד לא השאיר סימן על רצינות כוונותיי,
רק העיניים עוד מפוחדות כמו אז. לצאת
רוצה לצאת מעורי מהעיוות הבלתי נסבל הכופה עצמו עליי,
עוד לא עבדתי וכבר נחה, עוד לא עליתי ,
ודרכי מתגבנת מטה, מתעגלת מתעקלת בצורה שמובנת לי וצפוייה.

נחולל - חלל- חלול - אפשרי
יפתח אומר לי שהגיע הזמן להיפטר מכל מחשבותיו כי אין סיבה
להעביר אותן הלאה.
החיים הם במקום אחר, עבר עובר להווה מזדקן..

הייתי כמו ניצבת מזערת בסרט דרמה דל תקציב של במאי פיכח מדיי
המצלמה לא תופסת בזמן ,עולה על הרכבת הלא נכונה לכיוון הלא
נכון.
איפשהו יש חיים אולי איחרתי,
עוד לא גדלתי וכבר זקנתי.

...ואיפה היית?, מעורבב שם,
אתה ועצמך בלי קשר לעולם,
קורא למות אולי קורא לחיות ,
אולי קורא לשווא ללא משפט והברות.
היינו חברים קרובים כל כך ,
החום שלך לאט נשכח,
עולה בגעגוע מציק לי ולועג,
איך היית בתוכי, קרוב כמו אח,
מין זיכרון נסגר נפתח,
מתעתעת בעוצמה הייתה לי זו הנשמה.
עכשיו
מחכה...
רק תגיד שוב:

" תזרמי... "

נראה אותך...

מילה ריקה.