זה רק אני, או שהזמן עובר מהר? כשנהנים? לא, כשחיים.
עברו להם כבר 3 שבועות מאז שאחי איננו. בתקווה שמישהו יבוא
למלות את החסר. אף אחד, ושום דבר לא בא.
הכל ריק. אני הולכת במסדרון, בין החדרים, הכל שקט. הכל ריק.
הבית לבד. זו רק אני, הזיכרונות, הדמעות והכאב.
איבדתי הרבה אנשים שאהבתי, אבל אף פעם לא חשבתי שאני אאבד
אותו. פחדתי, פעם, כשהיה בצבא. לא תיארתי לעצמי שזה יקרה.

הייתי רוצה להגיד לו... כמה שהוא חסר לי. הוא בטח לא יודע. איך
הוא ידע? כל הזמן שהיה פה רק רבנו והתווכחנו על שטויות. טמטום
מוחלט מצד שנינו. מאיפה ידענו שכך ייגמר?
הייתי רוצה לבקש סליחה. על דברים שאמרתי ולא באמת התכוונתי,
דברים שידעתי שפגעו בו. חבל שלא ביקשתי.

אני מסתכלת עם התמונות. הכל מוזר, הכל שונה.
אני שונה?
אולי החיים שינו אותי.
כל המכות, הכאב, הצער, איבוד התקווה, אולי זה מה שגרם לי לשנות
את נקודת מבטי על החיים.
אולי לא.

אומרים שמכות כמו אלו, מחזקות את הבנאדם. מכינות אותו לדברים
גרועים יותר. אני שואלת את מי שיכול לענות, יש מכות חזקות יותר
מאלו?! ואם יש אז למה לחיות? כדי שאחת תבוא, ואחריה תבוא עוד
אחת? ועוד אחת? אז למה?
אני מוצאת זמנים כמו אלו, כמו עוד סיבה לא לחיות.
אני לא יכולה להסתכל על משהו כזה כמשהו חיובי. אימא שלי כבר
איבדה את עצמה, אבא שלי כמעט ולא בבית. איפה אחי? איפה אחותי?
זו אני. לבד.
שנאתי להיות לבד. מהשנייה שנולדתי. לא יכולתי לסבול את העובדה
שאני לבד. ומה עכשיו? כל הבית הגדול הזה לחינם.  אין מה לעשות
בו. הכל פה גמור. זה כמו בית קברות בבית שלי. כולם אבלים. במשך
כל החיים שלהם!

כולם אומרים. זה היה צריך לקרות.
למה אין לי אח עכשיו? למה אני לבד? למה אני סובלת? מי אמר
שדברים כאלה צריכים לקרות?
אלוהים... המילה הזו מעלה בי חלחלה. ואולי  גם קצת כעס. לא
קצת, הרבה. כולם אומרים שהוא לקח אותו. שהוא יחזיר אותו! הוא
לקח לי את החיים.
אני נשמעת כמו ילדה קטנה. לקחו לה את המוצץ. איבדה את אבא
ואימא על החוף. אבל החיים גרמו לי לחזור אחורה, החיים גרמו לי
לאבד הכל.

הדמעות לא מפסיקות, ואני רק חושבת מתי משהו טוב יבוא.
אני ממשיכה לחכות.
המשהו הזה  יבוא?