יריית הפתיחה לדיון שהתקיים ב-
http://stage.co.il/forum/read.php?f=7&i=10133&t=10133

כתוב נא לא לפתוח! דווקא לעשות!?

טוב דווקאים יקרים שלי, אז זכיתם בחיבתי, וכעת למנה העקרית.
אזהרה: מי שמפחד מטכנולוגיה לסגור עכשיו ולצאת.

לנשום עמוק, כי קצת כבד...

בעתיד הלא נורא רחוק יהיו התקנים שיאפשרו תקשורת הרבה יותר
מהירה בין אנשים. לא ברור אם זה יהיה על ידי העברת מחשבות ממש
או ע"י חשיבה על מילים (כמו שמכתיבים למישהו).

כך או כך,
כבר לא יהיה הכרח
לדבר כדי לתקשר
עם אחרים.
קצב התקשורת יהיה מהיר בצורה שקשה לדמיין. ניצנים ראשונים ניתן
כבר לראות היום, אבל הדרך כמובן, בין הרים ובין סלעים, עוד
ארוכה.
אבל זה יגיע בסוף.
מוקדם משאנחנו חושבים.

במצב כזה של עניינים אוכל להבזיק מחשבה לחבר שלי, ו"לשאול"
אותו שאלה כמו "איך מגיעים לתמונע" והוא יכול להבזיק לי
"תשובה". כל התהליך יוכל לקחת חלקי שניה.

למעשה המידע שאצלו (שהוא יסכים לשתף) יהיה זמין פחות או יותר
באותה מהירות כמו המידע במוחי שלי - תוך חלקי שניה.

עכשיו:

אם אני מגיע לפריט מידע במוחו
באותה מהירות כמו לפריט במוחי,
אז מאגר המידע שלו
הוא מאגר המידע שלי.

הרי אין משמעות לריחוק הפיזי. כל שחשוב הוא המידע עצמו
לפיו אני מחליט החלטות, חושב מחשבות, מרגיז אנשים, מספר בדיחות
וכו'.
והמידע זמין לי!

נשאלת, איפוא,
הו הו הו,
השאלה:

האם אנחנו לא בעצם מוח אחד?
הרי מה ההבדל?
מה שהוא יודע אני יודע, ומה שאני יודע הוא יודע!

וכאילו לא די בכך, אין לי רק חבר אחד!
יש לי הרבה חברים! וכולם מחוברים!
(חרוז טפשי - הוי אבוי לראשי)

אז אולי בעצם מה שקורה כאן זה סינדרום מרק העוף?!
הה!?!
כן. אני קורא לזה סינדרום מרק העוף:

במרק של עוף צפות טיפות קטנות של שמן.
בודדות.
כשנוגעים בהן בקצה הכף הן מתלכדות.
עם קצת סבלנות (ובלי שאף 'חד מסתכל)
ניתן את הטיפות לתלכידים לגדל.

ומה אתם אומרים? הזהו גורלנו?
להיות טיפת מוח קטנה וחלקית
בשלולית מוח גדול ושלם.
הגדול מסכום חלקיו?

מחכה ברוב כליון לתגובותיכם המלומדות...

עדכאנהחדשותלערבזה
מתחנת השידור של ברק נוה