אף פעם לא באמת הקשבתי לתפילת ה"קדיש".
בחיי הייתי ב- 2 לוויות. אחת של חברה שנפטרה מסרטן ועוד אחת
שאני מעדיפה שלא לדבר עליה.
אז בפעם הראשונה, בלוויה של החברה שנפטרה מסרטן, לא כל כך
הקשבתי, די הייתי באטרף של בכי. כשחברה נפטרת מסרטן בגיל 16,
זה די מטורף אני חושבת. אז לא הקשבתי כל כך...
ובפעם השניה, שלא משנה של מי היא היתה, פשוט לא יכלתי לשמוע.
לקחתי את גיא וברחתי משם. לא יכלתי לשמוע את הבכי הקורע לב
שהיה שם מאחורי הקדיש. אז גם אז לא הקשבתי כל כך...
אז יש לי פעמיים בלוויות, שאמרו קדיש על אנשים אהובים, ולא
הקשבתי. תודו, זה קורה לכולם, אף אחד לא באמת מקשיב למה שנאמר
שם, לא ככה?
אבל עכשיו? הפעם? הקשבתי טוב. בואו נגיד שהקשבתי ממש ממש טוב.
זה קרה לפניי יומיים. ככה פתאום הרגשתי לא כל כך טוב, קצת לחץ
בחזה, לא יודעת מאיפה זה בא. ופתאום כאבים ביד שמאל. וקצת קשה
לנשום. ופתאום העיניים מתגלגלות למעלה, ומיד אחר כך באה
הנפילה. ובלי לקום. פשוט נשארתי שם שוכבת. ואז נעשה הפינוי הלא
כל כך נעים של חברת קדישא שבאה לאסוף מתים וכאלה, ולקחו אותי
לבית קברות.
והיום, אחרי היומיים האלה במקום מחורבן שקפאה לי הנשמה בגללו,
שמו אותי בפאקינג קרור 48 שעות, וכולם יודעים שאני סובלת מקור,
רק אחרי יומיים לקחו אותי לבית קברות!
ועכשיו, ממש לפניי כמה רגעים שמעתי את התפילה במלואה: "יתגדל
ויתקדש שמיה רבא..." כן, אז הקשבתי טוב, אומנם התכריכים קצת
הפריעו באוזניים והחול גם לא עזר, אבל בכל זאת ניסיתי להבין
ככה מפעם אחת של תפילה את כל הנאמר ואפילו הצלחתי לפענח כמה
דברים מעניינים.
לפחות שמעתי את התפילה הזו כמו שצריך...

מי אמר שלא לומדים כל יום בחיים משהו חדש???