הלכתי לאיבוד. אני נמצא כעת בפתחו של שביל, תוהה לאן הוא ייקח
אותי. השביל נראה ארוך, אינסופי כמעט. אורות מרצדים מולי.
פסיעה אחת, עוד פסיעה, זהו. עכשיו זה סופי. נשאבתי לתוך העולם
הזה. פוסע לי בשביל, לפתע אני מבחין באיש שעומד מולי. הוא עצר
אותי ושאל בנימוס: "יש לך נשק?" פשפשתי בזיכרוני. נשק...
נשק... אני זוכר מילה כזאת. רק מה היה הפירוש שלה? אה כן, משהו
מתכתי ושחור שמפסיק לבני האדם את חייהם. "לא", עניתי. אין לי
נשק. האיש עם המעיל הכחול העביר על כל חלקי גופי מוט שחור
שהשמיע רעשים. לבסוף, נתן לי להמשיך בדרכי. פסעתי לי בשביל,
רעש, המולה, בלאגן, אנשים רצים, ממהרים. לאן האנשים ממהרים?
להשיג עוד דף עם חותמת של הבנק. הם קוראים לזה כסף. הם רצים
אחריו כל חייהם, גם אם סובלים בדרך. מבזבזים כל כך הרבה
אנרגיה, ובריאות כדי להשיג אותו, ואחר כך מוציאים אותו כדי
לרפא את עצמם. הם שכחו שכסף יכול לקנות הכל חוץ מאשר את האושר
שלהם. אבל אותם זה לא מענין. ממשיכים לרוץ. צפצוף מחריש
אוזניים נשמע, ומייד אחריו קול חבטה. הסתובבתי כדי להביט במקור
הרעש. ראיתי מולי דם, המון דם שנוזל מגוף פלדה עם גלגלים. 2
מכוניות שהתנגשו זו בזו הותירו אחריהם עוד משפחות של יתומים
ואלמנות.
רציתי לעמוד באמצע השביל שלי ולצעוק. לצעוק צעקה שכולם ישמעו.
תעצרו! תעצרו רגע ותחשבו. אבל אף אחד לא יכול לשמוע אותי או
להבחין בי. זה בילתי אפשרי הזכרתי לעצמי.
כעת נכנסתי לבנין גבוה ולבן, חלפתי על פני מסדרון ונכנסתי לחדר
צדדי. אישה מיוזעת שכבה שם צועקת. צעקות של כאב. שתיקה. קול
בכי. עוד בן אדם נוסף לעולם שלהם.
יצאתי החוצה, כמעט ונתקלתי באשה זקנה שישבה על המדרכה והושיטה
את ידה לעוברים ושבים. אישה צעירה התקרבה אליה. הן שוחחו מס'
דקות. הבחנתי בסיכה התלויה על דש חולצתה, "מתנדבת" היה כתוב
שם. נזכרתי שיש הרבה כאלה במקום הזה, אנשים שלא שקועים רק
בעצמם אלא ערים לסביבתם, ואוהבים לעזור. אכפתיים. חייכתי, טוב
שיש כאלה.
קול זעקות קטע את חוט מחשבותיי. מיהרתי למקום שמננו נשמעו
זעקות האימה הללו. היא שכבה בוכה ופצועה בין שיחי הורדים. אך
לא היו אלא הקוצים שפצעו אותה, כי אם אדם שלא היה מוכן לשמוע
"לא" כתשובה ולכן כפה עצמו עליה. דמעות זלגו מעיני. לא. אסור
לך לבכות. המשך בדרכך, שיננתי לעצמי.
פסעתי לכיוון החול. חול ומים. אהבתי את המראה הזה. ים.
התבוננתי בגלים, ובזוג שפסע לאורך החוף. חיבוק, נשיקה, אהבה.
אושר פנימי הציף אותי. התיישבתי על החול, שקעתי במחשבות. עברה
שעה... שעתיים... אולי יותר. קמתי בהחלטיות, הורדתי את חולצתי
ואת מכנסי. רצתי למים שחיתי, ושחיתי. נעצרתי. צעקתי:
"הלכתי לאיבוד אבל החלטתי להישאר".