אף פעם לא היינו יותר מידי בקשר,
הייתי מן דוד כזה מצחיק, חכם
אבל חולה.
ופתאום יום אחד הודיעו לי שנפטרת,
הדמעות זלגו מעיני כמו נהר גועש,
ופתאום הבנתי עד כמה רציתי להכיר אותך יותר,
עד כמה רציתי לעזור לך, להבין אותך.
אבל הכול עבר, ורק הזכרון בי נשאר.
הרגשתי אשמה כבדה שפתאום הגיעה,
ותקווה בך, האמונה שעוד נשארת איתנו,
אפילו שלא רואים אותך.
מאז הבטחתי לך שכל יום תהיה איתי,
הבטחתי לך שתהיה שמור לי כאן בתוך
ליבי שלא ישכח אותך.
והמזכרת...התמונה האחרונה שבה
ראו אותך... כל כך חסון,
במצב כה יציב... אבל לאחר כשבוע לערך
כבר שכבת בבית חולים.
אני מצטערת על הזמן האבוד, על שלא
הבנתי שאפילו שאתה לא קרבה
דבוקה שלי, עדין אתה משפחה,
ואני אוהבת אותך וקשורה אפילו יותר,
ולא שוכחת לרגע אותך..החסר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.