"יומן יקר
היום שוב עברתי את אחד הימים המגעילים בהם תמונות האונס שבות
ומרצדות מול עיניי. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה בה חוזרת הרשת
הגועל לגופי, הרגשה שאותה אני מנסה להדחיק בכל רמ"ח אבריי. מאז
הלילה ההוא, המועקה בלתי נסבלת, את ריח הבושם שלו נושא אפי בעל
כורחו, את מגע אצבעותיו הצורב גופי זוכרת ככוויות שנחרכו על
גופי, את ניסיונותיו להידחס בכל כוחו לתוכי כואבת נפשי עד
עכשיו"...
נמרוד בלע כל מילה, יומנה של לירם כאילו הזמין אותו לקרוא בו
הוא ידע שהוא עובר את הגבול וחודר לפרטיות של ידידתו הטובה
ביותר, אולם יצר הסקרנות גבר על המוסר ועד מהרה נפל היומן
לידיו.
משהחל לקרוא לא הצליח להתיק את עיניו מן הדפים המילים שקרא
הדהדו במוחו בלי יכולת מינימאלית לחדור להכרה, לתודעה להבנה,
המשיך בקריאה כשמוחו נושא את המילים בלי יכולת לשקול את מסתן
ניפחן. הוא התפלץ כשלבסוף הבין את חומרת המעשים שתוארו, משהו
זר טימא את לירם. עיניו טיילו במהירות לאורך השורות ואישוניו
ניסו לדלות מן הכתוב את זהותו של המטמא.
יום שבת ה-1 לאפריל 1965
"לילה עכשיו והרגשתי צורך לכתוב אחרי הסיוט שהרגע התעוררתי
ממנו ונמשך עמוק עמוק לתוך חיי גם כשעיניי פקוחות. הוא שוב היה
שם נוגע בי בכל גופי ועם כל נגיעה - פרץ דם!
כל עורקיי, נימיי נקרעו עמדתי מולו שותתת דם, חסרת אונים והוא
בשלו שם מתי"...
שם את קולה של לירם כאילו מזדעק מתוך דפיו של היומן מתוך הכתב
של לירם שכאילו נכתב בדמה ולא בדיו האדומה. היומן נשמט מידיו
של נמרוד וגופו נאחז צמרמורת. הוא עזב את החדר וחזר להתיישב
לצד לירם בסלון, דמעה חמה נשרה היישר מעיניו אל הרצפה הקפואה.
כעת פחד לגעת בה, פחד לשבור אותה לחלוטין שהרי נסדקה כבר
דייה.
30.5.65
"יומן יקר
הסיוט שוב חזר איני יכולה עוד לעצום את עיניי"- דמעות החלו
להיקוות מעיניה של לירם. "חלום חלום מריר - אני מסתובבת סביב
עצמי בחלום עד שהוא מגיע ומסובב אותי ולכשכולי מסוחררת הוא
מושיב אותי על בירכיו מביט בי, הלילה מכל הלילות הצלחתי להביט
בו והפעם כולו קטוע אברים שלא כמו בסיוטיי הקודמים בהם חסר
איבר אחד, וכשהבטתי בפניו בטרם שב לחדור אליי, הזדעזעתי לגלות
פנים מוכרות, פנים שאותן אני מכירה כאת שלי - נמרוד!
מיד אח"כ נמשך החלום במתכונתו הרגילה הפעם כאב גופי את האונס
בצורה עזה ביותר וכך שוב כולי דיממתי את נגיעותיו.
האם נמרוד הוא זה שחיבל בחיי, בגופי שפצע את נפשי? האם?"
ראשה של לירם התמלא אט אט בקטעים חצויים ומקומטים אלו אשר
שיבשו את הלך מחשבתה. כאב חד פילח את ראשה וביטנה התכווצה, היא
קמה באיטיות כולה מסוחררת ורועדת מנסה לפסוע, אך רגליה כשלו
היא נחבטה בשולחן. חולשה הכניעה אותה ומנעה ממנה לקום. היא
היישירה מבטה אל הקיר הלבן ובהתה בו, בנקודות הקטנות שעיטרו
אותו, מנסה למקד את מחשבותיה. כך שכבה ללא ניע אבודה בזמן,
אבודה בכלל. ביתה השומם מאדם איפשר לה להמשיך ולשקוע, להקהות
חושים, להתנתק. לבסוף, הצליחה להתגבש. פיה יבש וגרונה ניכר.
היא זחלה באיטיות לכיוון הדלת מיישרת גו.
ברחוב האנשים נראו לה חסרי פנים הכל התגבש לתמונה
אימפרסיוניסטית שקשה להבין את עיקרה היא פסעה לעבר הכביש לא
מתקשה לפלס את דרכה בין המכוניות שצפרו ללא הרף, כולה שקועה
בעולם פרטי שבנתה לעצמה מאז אותו חיזיון.
היא הפכה אחוזת אמוק והחלה רצה, כאבים חדרו את גופה, אך היא
מאנה להפסיק את מרוצתה.
כשמצמצה שוב בעיניה מצאה למרגלותיה את גופתו המחוררת של נמרוד.
היא הביטה מזועזעת בשלולית הדם שעל המדרכה ומשם ניבט אליה
פרצוף. פרצוף שחייך בסיפוק, חייך בהנאה לנוכח ההתרחשויות.
פרצוף של אנס. פרצוף של ה-אנס. פרצוף מעוות שרצה לצאת אל
מחוץ.
ופרצופו של נמרוד - פרצופו נותר אילם, דומם ומדמם, פרצוף כואב
וחתום, פרצוף עם גוף, פרצוף שרצה אך לא הצליח לזוז.
"יומן יקר
היום שוב עברתי את אחד הימים המגעילים בהם תמונות האונס שבות
ומרצדות מול עיניי. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה בה חוזרת הרשת
הגועל לגופי, הרגשה שאותה אני מנסה להדחיק בכל רמ"ח אבריי. מאז
הלילה ההוא, המועקה בלתי נסבלת, את ריח הבושם שלו נושא אפי בעל
כורחו, את מגע אצבעותיו הצורב גופי זוכרת ככוויות שנחרכו על
גופי, את ניסיונותיו להידחס בכל כוחו לתוכי כואבת נפשי עד
עכשיו"...
נמרוד בלע כל מילה, יומנה של לירם כאילו הזמין אותו לקרוא בו
הוא ידע שהוא עובר את הגבול וחודר לפרטיות של ידידתו הטובה
ביותר, אולם יצר הסקרנות גבר על המוסר ועד מהרה נפל היומן
לידיו.
משהחל לקרוא לא הצליח להתיק את עיניו מן הדפים המילים שקרא
הדהדו במוחו בלי יכולת מינימאלית לחדור להכרה, לתודעה להבנה,
המשיך בקריאה כשמוחו נושא את המילים בלי יכולת לשקול את מסתן
ניפחן. הוא התפלץ כשלבסוף הבין את חומרת המעשים שתוארו, משהו
זר טימא את לירם. עיניו טיילו במהירות לאורך השורות ואישוניו
ניסו לדלות מן הכתוב את זהותו של המטמא.
יום שבת ה-1 לאפריל 1965
"לילה עכשיו והרגשתי צורך לכתוב אחרי הסיוט שהרגע התעוררתי
ממנו ונמשך עמוק עמוק לתוך חיי גם כשעיניי פקוחות. הוא שוב היה
שם נוגע בי בכל גופי ועם כל נגיעה - פרץ דם!
כל עורקיי, נימיי נקרעו עמדתי מולו שותתת דם, חסרת אונים והוא
בשלו שם מתי"...
שם את קולה של לירם כאילו מזדעק מתוך דפיו של היומן מתוך הכתב
של לירם שכאילו נכתב בדמה ולא בדיו האדומה. היומן נשמט מידיו
של נמרוד וגופו נאחז צמרמורת. הוא עזב את החדר וחזר להתיישב
לצד לירם בסלון, דמעה חמה נשרה היישר מעיניו אל הרצפה הקפואה.
כעת פחד לגעת בה, פחד לשבור אותה לחלוטין שהרי נסדקה כבר
דייה.
30.5.65
"יומן יקר
הסיוט שוב חזר איני יכולה עוד לעצום את עיניי"- דמעות החלו
להיקוות מעיניה של לירם. "חלום חלום מריר - אני מסתובבת סביב
עצמי בחלום עד שהוא מגיע ומסובב אותי ולכשכולי מסוחררת הוא
מושיב אותי על בירכיו מביט בי, הלילה מכל הלילות הצלחתי להביט
בו והפעם כולו קטוע אברים שלא כמו בסיוטיי הקודמים בהם חסר
איבר אחד, וכשהבטתי בפניו בטרם שב לחדור אליי, הזדעזעתי לגלות
פנים מוכרות, פנים שאותן אני מכירה כאת שלי - נמרוד!
מיד אח"כ נמשך החלום במתכונתו הרגילה הפעם כאב גופי את האונס
בצורה עזה ביותר וכך שוב כולי דיממתי את נגיעותיו.
האם נמרוד הוא זה שחיבל בחיי, בגופי שפצע את נפשי? האם?"
ראשה של לירם התמלא אט אט בקטעים חצויים ומקומטים אלו אשר
שיבשו את הלך מחשבתה. כאב חד פילח את ראשה וביטנה התכווצה, היא
קמה באיטיות כולה מסוחררת ורועדת מנסה לפסוע, אך רגליה כשלו
היא נחבטה בשולחן. חולשה הכניעה אותה ומנעה ממנה לקום. היא
היישירה מבטה אל הקיר הלבן ובהתה בו, בנקודות הקטנות שעיטרו
אותו, מנסה למקד את מחשבותיה. כך שכבה ללא ניע אבודה בזמן,
אבודה בכלל. ביתה השומם מאדם איפשר לה להמשיך ולשקוע, להקהות
חושים, להתנתק. לבסוף, הצליחה להתגבש. פיה יבש וגרונה ניכר.
היא זחלה באיטיות לכיוון הדלת מיישרת גו.
ברחוב האנשים נראו לה חסרי פנים הכל התגבש לתמונה
אימפרסיוניסטית שקשה להבין את עיקרה היא פסעה לעבר הכביש לא
מתקשה לפלס את דרכה בין המכוניות שצפרו ללא הרף, כולה שקועה
בעולם פרטי שבנתה לעצמה מאז אותו חיזיון.
היא הפכה אחוזת אמוק והחלה רצה, כאבים חדרו את גופה, אך היא
מאנה להפסיק את מרוצתה.
כשמצמצה שוב בעיניה מצאה למרגלותיה את גופתו המחוררת של נמרוד.
היא הביטה מזועזעת בשלולית הדם שעל המדרכה ומשם ניבט אליה
פרצוף. פרצוף שחייך בסיפוק, חייך בהנאה לנוכח ההתרחשויות.
פרצוף של אנס. פרצוף של ה-אנס. פרצוף מעוות שרצה לצאת אל
מחוץ.
ופרצופו של נמרוד - פרצופו נותר אילם, דומם ומדמם, פרצוף כואב
וחתום, פרצוף עם גוף, פרצוף שרצה אך לא הצליח לזוז.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.