ניידת צהובה של מגן דוד אדום עמדה על הדשא הירוק בין בלוק
המגורים שלי לבלוק השכן. אווירה של פאניקה החניקה את האוויר.
באדישות הבלתי נסבלת שלי בחרתי להתעלם וצעדתי לעבר גרם המדרגות
המעופש לעבר ביתי.
בחורה גדולת ממדים חסמה את דרכי בגופה ואילצה אותי לגשת לניידת
כמעט בכוח.
"מה זה צריך להיות?" שאלתי בתמיהה.
"בדיקות שגרתיות" ענתה.
"לא נראה לי, זוזי, תני לי לעלות!" הראיתי נכונות עיקשת להמשיך
לכיוון המדרגות, אבל, היא עצרה אותי באגרסיביות מספקת בכדי
שאבין שהרבה ברירות אין לי. היא הובילה אותי בנחרצות לעבר
הניידת הצהובה.
מה כבר יכול להיות? חשבתי, שיגרתי... שיגרתי... לא טרחתי להבין
את פשר העניין וניגשתי לחלון הניידת. אחות שמנה במדים צהובים,
מלאה אותו מעברו השני עם מבט חמור וקשוח.
"תביאי ת'היד שלך "היא ציוותה. הושטתי את היד בכניעה אל תוך
החלון, היא שלפה צינור גומי צהבהב ובעזרת שיניה הצהבהבות קשרה
את הצינור סביב זרועי בחוזקה עד כדי כאב. לאחר מכן, לקחה מזרק
עם מחט ארוכה מאוד ועוד לפני שהספקתי לעכל את המתרחש, היא נעצה
לי אותו אל תוך הוריד שבלט בסגלגלותו, בקיפולי הזרוע שלי. המחט
חדרה וחדרה עד שיצאה מהצד השני של היד וננעצה אל תוך הזרוע
שלה.
פרץ דם אדום מילא את המזרק הענק עד למחציתו ונעצר.
"תפמפמי!" היא נהמה "תפמפמי!" הסתכלתי עליה המומה, לא הייתי
מסוגלת לזוז, יכולתי להבחין בלובן פני בבואה שנשתקפה מולי
מהחלון.
"תסגרי ותפתחי את כף היד שלך" היא ניסתה להיות ברורה יותר,
ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא יכולתי לחוש בכלל את כף היד
שלי.
"אני לא יכולה להזיז את האצבעות, תקעת לי את המזרק כל כך עמוק
שאיבדתי את התחושה באצבעות שלי" רטנתי, "ובכלל את לא רואה שאת
שואבת דם מעצמך ולא ממני? "היא הביטה לרגע עלי ואחר כך על
המזרק ולשנייה יכולתי להבחין שהפנים הצהובות שלה האדימו.
"זה בסדר" ענתה, "כך זה צריך להיות, תפמפמי!"
"אבל אני לא יכולה להזיז ת'יד, את לא מבינה!?"
היא פמפמה במקומי וקילוח זרימת הדם התחדש ומילא את המזרק עד
תום.
היא הוציאה את המחט ודרשה ממני לחכות בצד.
אחרי מספר דקות, סימנה לי להתקרב. ניגשתי לחלון, היא רכנה
לעברי ואמרה "את נגועה! יש לך אוטיזם"
"איך?" "מה?" גמגמתי המומה.
"זו מגפה" ענתה, צריך לפנות אותך מיד להסגר.
"אבל זה דם שלך לא שלי" צעקתי, "ובכלל, תיראי איך את עובדת בלי
כפפות, בלי שום הגנה, מי יודע במה הדבקת אותי עוד, זו קנוניה,
אני אתלונן עליך!"
היא המשיכה בעבודתה כרגיל ולא שמה לב אלי בכלל.
שתי נשים גבוהות לבושות מדים ורודים חיוורים צעדו לעברי
"אני לא אשתוק על זה, זו קנוניה! אני לא אשתוק על זה!" צעקתי
בכל כוחי. היא סימנה לנשות הפינוי להזדרז. הפער בינן לביני הלך
והצטמצם. בלי לחשוב הרבה, התחלתי לרוץ בכל הכוח לעבר המדרגות,
הדפתי בעוצמה את הבחורה הענקית שחסמה את דרכי בהתחלה עד שכמעט
ונפלה ודילגתי על המדרגות בקלילות שרק הצפת אנדרנלין יכולה
להעניק. פתחתי בזריזות את הדלת נכנסתי הביתה מתנשמת, נועלת
מאחורי בכל בריח אפשרי. התיישבתי מאחורי הדלת מנסה 'לגנוב' כמה
דקות של תושייה.
הדלת התחילה לרעום מדפיקות חזקות. "תפתחי מיד! אם לא אנחנו
פורצים פנימה! יש לך דקה לפתוח יפה את הדלת."

מתעלמת מהמתרחש מאחורי הדלת, צעדתי ממוגנטת לעבר החלון ורכנתי
קדימה. צפיתי בכל המתרחש מלמעלה. טיפסתי על מעקה הברזל בזהירות
ונעמדתי על קצות אצבעותיי מנסה לא לאבד שיווי משקל. כופפתי
בירכיים, פרסתי ידיים וזינקתי למעלה. הופתעתי מהתחושה! גופי
כחסר מסה התמזג עם הרוח... "אני חיידק... אני חיידק
אוטיסטי..." שרתי, אבל אף אחד לא שמע.