הדלת נפתחת והילד נכנס הביתה. הוא מביט סביב, נזכר במשהו, יוצא
החוצה, מנגב את מגפי הפלסטיק שלו היטב, ונכנס חזרה פנימה. הדלת
נסגרת.

יובל שומע את אביו מכין משהו במטבח, והולך לשם.
"הי."
"אה, מותק. לא שמעתי אותך נכנס." אביו של יובל, מביט למעלה מן
המחבת. "מה שלומך מאמי? איך היה בבית ספר?"
"בסדר..."
"היית ילד טוב?"
"אה הה."
"משהו נחמד? שיחקת עם החברים?"
"כדורגל." יובל מסיר את הילקוט שלו ותולה אותו על הכיסא. הוא
מתיישב לשולחן מול אביו, שהגיש לעצמו חביתה וישב לאכול. "שלוש
אחד." הוא אומר, וחיוך דק עולה על פניו.
"משהו מצחיק?" שואל האב.
"מוזר." הוא עונה, ופולט אויר בגיחוך. "הפסדתי בגלל זה חשבון
וחצי תורה." עדיין מחייך, הוא מרים את פניו. החיוך נעלם כשהוא
רואה את המבט בפני אביו. הוא מבין מה קרה ומוסיף מיד "לא, לא
בגלל הכדורגל... זה בגלל הנילי הזאת."
מבט הכעס בפני האב מתחלף לסקרנות "מה זאת אומרת? מי זאת נילי
בכלל?!"
"זה פשוט אחרי ששיחקנו, אז בשיעור ביקשתי לצאת לשטוף את הדם;
מהפצע. אז המורה הסתכלה ואמרה לי לצאת. אז אחרי השיעור היא
אמרה לי לבוא לחדר מורים, אבל הלכנו למנהלת במקום ואני מה זה
פחדתי אבל הם רק דיברו על הסימנים של הפצע והם אמרו לי לחכות
בחדר ליד. אז אחר כך באה איזה אישה אחת, נילי, ואז עד שהיא
גמרה לדבר איתי, כבר נגמר שתי שעות חשבון וחצי שעה תורה." יובל
נזכר ואנחת סיפוק נפלטת מפיו. הוא מתחיל לקום מן הכיסא.
"על מה היא דיברה?" שואל האב, ניתן לראות בנקל, שהוא אינו חש
אותה מידה של סיפוק. ארשת של כעס
עולה על פניו, והוא מתחיל לחקור את בנו בטון קשוח שאינו משאיר
ספק בקשר לרצינות העניין.
יובל מתיישב חזרה בכיסא באי נוחות ברור. הוא שותק קצת, לוקח
נשימה עמוקה ומתחיל לספר.
"הנילי הזאתי שאלה אותי כל מיני שאלות על איך היה המשחק וכמה
כמה נגמר ומי תקע ת'גולים, ואז היא אמרה לי איך קיבלתי
ת'פצעים, אז אמרתי לה שהתחלקתי בכדורגל, אז היא אמרה גם בטוסיק
וגם בברך? אז אמרתי לה שנתקעתי ברגל של יוני בריצה והתחלקתי,
אז היא הראתה לי איזה תמונות ושאלה אותי כמו מה זה נראה,
ואמרתי לה כל מיני חיות. אחר כך היא הראתה לי תמונות ואמרה
שאני יספר לה סיפור על התמונות וסיפרתי לה כל מיני תמונות.
הרוב היה על כדורגל. ואחר כך היא אמרה לי לצייר תמונות בעצמי,
וציירתי אותי ואותך ואת אמא ואת כולנו וציירתי ממש טוב."

הוא קלט על מה הילד מדבר ישר כשהוא סיפר על המורה והמנהלת. הם
חושדים שהילד מקבל מכות בבית. הזונות! איזה חוצפה! שלחו אותו
לאיזה פסיכולוגית או עובדת רווחה או משהו בלי להגיד כלום
להורים, חארות!
הוא הקשיב לילד מספר את סיפורו וחשב מה הוא הולך להגיד להם;
זונות! חארות, פאק! בלי לדבר עם ההורים, לבקש רשות, משהו,  הוא
ניסה להתרכז בפרטים.
מבחני רורשאך, חיות. הילד בכתה ג', הוא רואה חיות בכל מקום.
זונות! מדרש תמונה, כדורגל... חארות מפגרים...
שוב פעם הוא פספס קטע. הילד אמר משהו על ציורים. מממ.. ציורים?
"אתה רוצה להראות לי איך ציירת?" "כן, בטח, ציירתי מה זה טוב."
הילד קם להביא את דפי הציור והטושים מהמגרה, הוא מתיישב שוב,
ומתחיל לצייר את המשפחה. הוא מסתכל בחיוך כשהילד מצייר בריכוז
רב, אבל ברקע (זונות! זונות!) הוא עדיין לא רגוע. הציור הוא
באותו סגנון כמו שהילד תמיד מצייר.  שלוש  דמויות קווים בחום,
אמא עם שיער צהוב עם יד קו אחת על הכתף של הדמות הקטנה ועל
כתפה מונחת היד של האבא, שעומד מצדו השני של הילד. קו ירוק
לדשא, שמיים, שמש, בית, ופרח אדום בגובה הבית. צייר יפה הילד.
צייר יפה.

אבא היה מרוצה. הוא אמר שהציור יפה ונתן לי נשיקה על המצח. הוא
ביקש שאני יביא לו את החבילה של הנעצים. בדרך ניגבתי ת'נשיקה
(איכס). הוא נתן לי נעץ ואמר שכזה ציור יפה צריך לתלות בחדר
שלהם ו"לך חמודי תתלה." כבר מזמן לא הייתי אצלם בחדר, ומוזר לי
לראות כמה תמונות תלויות על הקיר. בכל התמונות אבא ואימא
מחבקים אותי ויש את הדשא והשמש. בכמה יש ציפורים, בכמה פרחים;
תמונות יפות. אני הולך לקיר ומוצא מקום ריק. מסתכל אחורה לדלת;
אף אחד. אני שם ת'ציור ליד הקיר ומקרב את הנעץ. כבר קרה כמה
פעמים שהוא נכנס אפילו בשלב הזה - כאילו עבד עלי... הלב שלי
דופק ואני מסתכל עוד פעם על הדלת. עדיין אפ'חד. עוד שנייה
והנעץ כבר תקוע ואם הנעץ בפנים הציור נשאר על הקיר... אוי
אלוהים, תעשה שהוא לא ייכנס. אני מתחיל ללחוץ על הנעץ והיד
מתחילה לרעוד. אנ'לא יודע אם פעם ניסית לתקוע נעץ בקיר... זה
קשה, וזה גם כואב, אבל אני חייב לתקוע אותו אחרת זה אותו דבר
כמו לא לצייר כמו שצריך... איי. אני מוצץ את האגודל הכואב, אבל
הציור תלוי אז אני שמח.

הילד צועד צעד אחד אחורה ומביט בסיפוק בתמונה התלויה. הוא
מסתובב לכיוון הדלת ועומד לעזוב כשהוא מבחין בדבר מה בזוית
עינו. הוא פונה אל המיטה ורואה פינה של ניר (צבועה צהוב)
מבצבצת מתחת למזרון. הוא ניגש אל המיטה בצעד מהוסס ועומד שם
מספר שניות.
הוא דוחף מעט את המזרון ורואה שם עשרות של דפי ציור. על כל דף
מצוירות אותן שלוש דמויות מחובקות, אותם שמש ודשא, אך כל אחד
מן הציורים פגום, כך או אחרת; באחד ידו של האב גדולה באופן חסר
פרופורציה ובאחר הוא אוחז חגורה בידו. באחד מהציורים מוקפת
עינה של דמות האימא בעיגול שחור ובאחר פיו של הילד מתעקל מטה
בעצב במקום החיוך הרגיל. לאף אחד מן הדפים לא צמוד נעץ, ובאף
אחד מהם אין חור של נעץ. הילד משפשף בהיסח הדעת את ישבנו, היכן
שמקבץ של נקודות אדומות קטנות מזכירות לו מה קרה עם כל אותם
נעצים.
הילד מרים את הציור שבלט החוצה (הנקודות המציינות את עיני האב
צוירו באדום) ומניח אותו חזרה במרכז הערימה של הדפים. הוא
מחזיר את המזרון למקומו ופונה לצאת מן החדר.

יובל הולך אל הדלת, מכבה את האור בחדר ויוצא.

"איזה מזל שציירתי לנילי הזאתי ציור טוב. אלוהים ייודע מה היא
הייתה עושה לי אם הייתי טועה..." אני חושב לעצמי, מחייך וסוגר
מאחורי את הדלת.