לפני כמה חודשים ישבתי במסיבה של חבר. לא הכרתי אף אחד,
והושיבו אותי בלית ברירה ליד שתי בחורות, שאת אחת מהן יצא לי
לפגוש פעם או פעמיים ולהחליף איתה אולי שתי מילים, ואת השניה
לא הכרתי בכלל.
בהיתי בבקרדי בריזר שלי, מחפש מדי פעם מה להגיד כשנתקלתי בשיחה
מעניינת שלהן.
א: אני פשוט באבל.
ב: למה?
א: נהרס לי הסוגר של החזיה שאני הכי אוהבת.
ב: אוי, זה נורא. את יכולה לקנות חדשה?
א: זהו, שלא. סגרו את החברה שמייצרת את החזיה הזו לפני חמש
שנים.
ב: אוי ואבוי.
א: את לא מבינה עד כמה זה נורא. אני לא יכולה לסבול חזיות של
חברה אחרת. כל החזיות שלי בנות חמש שנים.
בדיוק בשניה זו בחרתי, תוך הפגנת טאקט מדהימה, לתרום את השורה
הבאה לשיחה:
"ואללה, לא תאמיני. ממש ברגע זה אני לובש תחתונים בני שש...
אולי נסדר משהו עם אחת מהחזיות שלך?"
שתיהן הלבינו, הסתכלו אחת על השניה - ונ-ק-ר-ע-ו מצחוק.
זה היה קרוב... את החזיות שלה אגב, לא זכיתי להכיר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.