"תמרה בל היתה שרועה בחצר הבית, רוב גופה בערוגת הפרחים ורק
רגליה נחו על המדרכה הצרה. השעה הייתה מוקדמת, והמרפסות, עצי
השלהב והאזדרכת, השיחים והדשאים המטוללים היו שרויים עדיין בצל
רך וצונן ונסוכים שלווה של בוקר יום-קיץ.
  "לקול הירייה התעוררו אחדים מבין הדיירים. בזה אחר זה
הופיעו בפתחי החלונות ובמרפסות, אחוזי-שינה ומרושלים, ונראו
מוטרדים כלשהו. הם הסתכלו הנה והנה, וניסו לברר את סיבת
הרעש."

ושם היא הייתה, זרוקה בתוך שלולית דמה שלה, פניה החיוורים
וחסרי ההבעה, גופה שרוי בתנוחה מוזרה שכזו, אשר מזכירה את
הציורים המצריים העתיקים. דבר לא היה יכול העיד על אשר קרה,
מלבד חור שחור ומדמם ברקתה.
במשך זמן רב לאחר מכן, ראו אנשי השכונה את מותה של תמרה בל
כהתאבדות בלבד, ואנשי המשפחה עזבו את השכונה בניסיון להשכיח את
הכתם הנורא בעברם. הדבר אשר שינה את תפיסה זו, היה כאשר החלו
עוד ועוד צעירים בני גילה להופיע בארוגת הפרחים, אותו מצב,
אותה תנוחה מצרית משהו, כאילו מישהו שיחק עם הגופות, כמו שילדה
משחקת עם בובותיה, והיה נראה כאילו תנוחות הגוף ומיקום הגופות
מספר סיפור כלשהו, כאילו בהמשכים. ואז החלו לחבר אחד ועוד אחד;
התנוחות בעלות הדמיון המדהים, המיקום הזהה, והעובדה שבאף אחד
מהמקרים, אשר הפכו שכונת פאר לשכונה עזובה ושכוחה אשר איש לא
באמת רוצה להתקרב אליה, לא נמצא האקדח אשר פלט את הכדור
המכריע, אשר קבע את הקו בין החיים למוות של צעירים אלו. ואז
החלו החוקרים להבין שאין זה צירוף מקרים, וכאשר עשו השוואה בין
המקרים, וכאשר בדקו את הכדורים, גילו שכל אחד ואחד מהם, נורה
על ידי אותו אקדח. הם גם הבינו, שכאשר ימצאו את האקדח, יוכלו
סוף סוף להניח את הכתם השחור והמכביד בעברם, ואולי אף לכפר על
נשמת המתים, ולהביא את הצדק אשר מגיע להם, לאחר ששמם הוכפש
בהתאבדות. השכונה הגיעה לכותרות עוד פעם, אך בנימה שונה,
מרותקת יותר, במקום החילחול והצמרמורת, שהיו קודם, כאילו לא
באמת רצו לדבר על ההתאבדויות הרבות. אבל כעת, כעת החלו האנשים
לדבר על המקרים בלי סוף, כל אחד ורעיונותיו שלו על המקרים,
ורוח חדשה נכנסה בשכונה. שוב זרמה השכונה, אך באורח שונה כמעה,
כאילו הפכה השכונה לאיזור תיירות. ואז הכל נגמר. החוקרים מצאו
את הרוצח- איש בעל רשימה בלתי נתפשת באורכה של בעיות נפשיות
שונות, ותיק עצום במשטרה עקב יבוא של סמי הזייה לא חוקיים
ונדירים, מאזורי צפון אפריקה והמזרח התיכון. הוא הגיע אל
הצעירים, דרך מועדון שהיה נוהג להגיע אליו, שם פיתה את הצעירים
"להשתמש" איתו. משערים שהכל התחיל כאשר תמרה בל ניסתה להביאו
לביתה כאשר הוא השתגע עקב הטראנס שבו שהה, ופשוט ירה בה, בלי
סיבה מיוחדת, ואחר נתן ליצר האומנותי המתוגבר, אשר הוא תופעה
ידועה של סמים כה רבים, להשתלט עליו, והוא החל לפסל. אחר הגיע
לשם שוב מדי פעם, עם צעירים שונים, ופיסל את סיפור הבריאה
המצרי, אשר אותו למד בין טראנס הזייתי לטראנס הזייתי אחר כאשר
ייבא סמים מסורתיים של כוהני המוות מתקופת הפרעונים. כאשר באו
השוטרים לזירה אשר בה מתו כה רבים, הם מצאו אותו, פשוט מת, ללא
כל סיבה נראית לעין, במה שניראה כתנוחה הסופית, הסיום של
סיפוריי הבריאה, ועל ידו מכתב התאבדות מבולגן, כאשר המילים לא
הונחו בסדר הגיוני כלשהו. רק לאחר חודש הצליחו להרכיב תמונה
משוערת של המקרים. כעת יכלו המתים לחזור לשנתם, ללא דאגה בקשר
לכבודם ולסיבת מותם. משפחות המתים יוכלו לחזור ולחבר את
השברים, ואולי אף להגיע לשלמות מסוימת עם מהלך הדברים. השכונה
חזרה לאורח חיים רגיל יותר. איפה שהיו מונחות פעמים כה רבות
גופות, הייתה מונחת כעת מצבה של דמות כפופה, ברכים צמודות
לחזה, מסתירות את פניה, ותחת היו כתובים בכתב תנכי משהו, שמות
הנרצחים, וציטוט תנכי כלשהו...
דיירם רבים ניסו לשכוח מן האירועים הנוראים, ודיירים חדשים
עברו לגור בווילות אשר עזבו דייריהן הקודמים, ואף בביתה של
תמרה בל  חזרו וגרו אנשים, ואור נראה בשנית בחדר המשקיף על
הדרך. בחלוף השנים, החל הסיפור להפוך לאגדה, ופרטיו החלו
להשתנות כדרכו של כל סיפור העובר מפה לאוזן. דבר אחד נשאר. השם
אשר דבק בשכונה, בימי הרציחות, וכעת הפכך לשם שני לשכונה-
שכונת המצרים.  

-הערת הכותב: הציטוט לקוח מסיפור בשם מודל. לא מצאתי את שם
הסופר, אך מספר שורות אלו הביאו אותי לרעיון הסיפור מתוך
פעילות שעברתי בתנועת נוער מסוימת (קבוצות בחירה). אם משהו
יודע מי כתב את סיפור זה, בבקשה להגיד לי.