"אני חושב, משמע אני קיים."
רנה דקרט.
"...והסם, כמוהו כחיים, לעולם אי-אפשר ליצרו באופן
מלאכותי."
פרנק הרברט, "חולית."
"...והנה הזירה בה הרוע ברוע ילחום."
אנדריי מקרביץ'.
הקדמה.
"תכניס את זה לכאן. תביא לי סכין, תום..."
"קח."
"לכל הרוחות, הוא מדמם!.."
"תחתוך את זה... בזהירות!"
"אני זהיר... תביא את המזרק... כמה שמת? צריך יותר, אמרתי
לך!"
"בסדר, תביא. אני אוסיף."
"הוא שוב מדמם!.."
"צריך לחסום את הדימום... ג'ק, כוון את המנורה לכאן. הנה,
טוב..."
"תכניס. לא, ימינה יותר... בסדר, עכשיו תחזיק."
הרגשתי דקירה בצד הבטן והנדתי את ראשי.
"לכל הרוחות, הוא זז... אנדרסון, הוא הרגיש את הזריקה..."
"אז תזריק לו סם מרדים, תום! למה אתה מחכה?"
הרגשתי דקירה בצוואר ואיבדתי את הכרתי.
פרק 1.
פקחתי עין אחת. השנייה סירבה. קמצתי את ידי לאגרוף ופתחתיה
בשנית. כמו כן בדקתי את רגליי ואת ידיי. הכל היה במקום. דרך
העין היחידה שנפקחה הבחנתי בתקרה לבנה ובנורה פלורסנטית בודדה
שהותקנה עליה. לבסוף גם העין השנייה נפקחה והוסיפה עוד חתיכת
תקרה לא משמעותית.
ניסיתי לקום, אבל זה נגמר רק באנחה שפרצה מפי. בעזרת
מישושים גיליתי מתחתיי משהו רך. סובבתי מעט את ראשי, ובאוויר
מעלי משהו נצנץ. הרמתי את ידי ונתקלתי במשהו. הבנתי שאני תחת
זכוכית.
שמתי לב שקר לי, אך לא ידעתי מה לעשות בכדי להתחמם.
הנחתי את ראשי על הדבר הרך מימיני. הבנתי שאני שוכב על משהו
דומה לשמיכה לבנה, וכן שאני שוכב באיזה תא, שדפנותיו לבנות
וחלקו העליון עשוי מזכוכית. הדפנות נראו חלקות לכאורה, אך לאחר
חיפוש מדוקדק מצאתי חור עגול קטן בסמוך לזכוכית, שדרכו פרץ
אוויר קר. זהה לו נמצא גם בצד השני של הזכוכית.
משהו השתנה פתאום. נשמע צפצוף, וממקום כלשהו מחוץ לתא פרצו
שני סילונות של אדים, עליהם השתקפה באור אדום קל נורה כלשהי.
לפתע האדים הפכו ירוקים, והזכוכית זזה מהמקום. נשמעה חריקה,
והזכוכית התנתקה מדפנות התא והחלה לעלות באיטיות. הרמתי ידי
כדי לדחוף אותה, אך היא המשיכה לעלות באותו קצב חילזוני, בלי
להגיב אליי.
חיכיתי בסבלנות עד שהיא עצרה. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי
לקום בשנית. תפסתי בידי את דופן התא במקום בו פעם הייתה
הזכוכית וקמתי באיטיות. כשהתיישבתי, הבחנתי על הקיר מולי בנורה
שצבעה את האדים. לידי הבחנתי בזכוכית אדומה, שכנראה הייתה
הנורה שכובתה; סביר להניח ששינוי זה נתן לזכוכית את האפשרות
לעלות.
הבטתי לצדדים. מצדיי הייתה שורה של תאים זהים, שגם בהם
הזכוכית כבר עלתה, וישבו בהם אנשים נוספים. ישבו בצורה מוזרה -
זהה - ישרים כמו מקל. כאחד הפנו ראשיהם - בעלי עיניים
מוזרות, הבוהות לשום מקום - וכאחד הפנו ראשיהם לצד השני. לאחר
מכן יישרו את ראשיהם, באותה אחידות מעצבנת כבר, אחזו בשתי
ידיהם בדפנות התא וקמו. הבטתי לצד השני - שם גם כן כבר קמו
הרבה אנשים ועמדו באותה אחידות כמו האלה בצד השני.
לאחר מכן יצאו מהתאים, הסתובבו אלי והחלו ללכת. אותי,
כנראה, לא ראו, והראשון מהם דחף אותי והעיף אותי הצידה.
הסתובבתי, השגתי בריצה את הטור ההולך ונדחקתי למקום הריק.
לבסוף ראיתי קיר. ההולכים מלפני ניגשו אליו והסתובבו. על הקיר
היו תלויים בגדים, שהיו חידוש נאה לתחתונים הלבנות (הזהות...)
שהיו על כולם. הראשון לקח את הבגד הראשון, השני - את השני, וכן
הלאה. האחרון כלל לא יצטרך ללכת הצידה בכדי לקחת בגדים.
כשהתקרבתי, הבחנתי שהיו אלה רק חולצות. כולם לקחו אותן וגם כן
בצורה זהה, אמנם כל אחד מספר שניות אחרי הקודם לו, לבשו אותן
תוך כדי הליכה.
אחרי החולצות היו תלויים מכנסיים, אותם כולם לקחו והלכו
איתם עד הקיר. כשהראשון הגיע, הוא החל להתלבש, ואז שוב פנה
לאנשהו. אחריו בא השני. כשאני הגעתי, זה לקח לי מעט יותר זמן,
ואלה שאחריי חיכו יותר (עכשיו, לשם שינוי, הם ראו אותי). לבסוף
סיימתי ורצתי להדביק את הקודם לי, אך האלה שאחריי אפילו לא
חשבו להדביק אותי, ובכך יצרו פער בטור. אז באו הנעליים ויצרו
פער גדול עוד יותר.
אחרי הנעליים באה דלת, לה חיכיתי מזה הרבה זמן. יצאנו לאור
יום עז, מה שהכריח אותי לצמצם את עיניי, אך המשכתי ללכת. לבסוף
הראשון עצר והסתובב ימינה. כולם עשו כמוהו, וכך כבר הפכנו מטור
לשורה, ששורה זו ניצב לפני שלושה אנשים במדים שחורים, דומים
לשלנו בכל, פרט לצבע, שאצלנו היה בז'.
הם ניראו חיים יותר מהשאר, הם נעו, התלחשו והצביעו על חלק
מהאנשים, וחידוש זה שימח אותי עד מאוד. בסופו של דבר הם שמו לב
לפער ביני, לבין האיש מימיני, או כשהיינו עדיין טור - מאחרי,
ונעצו בי מבט מוזר, שמחה את חיוך השמחה מפניי. אבל הם לא אמרו
דבר.
לבסוף מישהו מהם פתח בדיבור. בעצם לא דיבור, מין צעקה, כמו
נאום: "אתם החיילים הטובים ביותר של צבא ארה"ב," פתח הוא. "אתם
צריכים לשרת את מולדתכם בכל; ללחום איך שיאמרו לכם ומתי
שיאמרו לכם, לציית אך ורק לפקודות מפקדכם, ולעשות זאת הכי מהר
וטוב שרק אפשר. מובן?!"
"כן, המפקד!!!" צעקו כולם, חוץ ממני.
"כן, המפקד..." אמרתי, וזכיתי ממבט נוסף, עוד יותר גרוע
מהקודם.
"יש שאלו - "
כבר התכוונתי לשאול משהו, אך לפתע האיש במדים השחורים
השתתק, הביט על חבריו, על נעליו, ואז צעד אחורה.
למה הוא רצה לתת לנו את הרשות לשאול, אך התחרט? למה כולם
יודעים מה עליהם לעשות, ואיך? ומה אני עושה פה?..
אחר-כך באו האימונים: כל 20 החיילים (הבנתי כי אנו כולנו
חיילים מנאומו של המפקד שלנו - האיש במדים השחורים - למרות שלא
היה זכור לי שום רצון שלי להיות חייל, או מישהו שהכריח אותי
להיות...) ניצבו מול 20 מסלולי מכשולים: קוצים, אש, קפיצות...
המפקד שלנו עבר בינינו, חילק לכל אחד רובה, ובאותה העת
הסביר: "בזמן המסלול, יופיעו דמויות קרטון שירו בכם - זה מלח;
לא יהרוג, אבל יכאב מספיק - אתם צריכים להרוג אותן בפגיעה
מדויקת בלב. המטרה מצויירת... יש 50 דמויות ו- 52 כדורים
ברובה. כל הדמויות חייבות להיות מנוטרלות. זמן המסלול - 45
שניות. כשאומר 'שלוש' - צאו..."
התכוננתי.
"שלוש!!!"
פתחתי בריצה. להפתעתי, כמעט ולא שמתי לב מה אני עושה. יריתי
לעתים קרובות, ודמויות קרטון נפלו על המסלול. הגעתי בשניה
ה-40, ונשאר לי כדור אחד ברובה. אז החטאתי פעם אחת...
עמדנו בשורה בסוף המסלולים.
"טוב מאוד," אמר המפקד, שכבר עמד מולינו. "כולכם נטרלתם את
הדמויות. התוצאה הטובה ביותא היא 38 שניות. בפעם הבאה - כולכם
תהיו מ-39 ומטה. מובן?!"
"כן, המפקד!!!" נפלט לי, יחד עם כולם, וזה לווה, משום-מה,
בהתקף עז של כאב ראש. אמנם לא עשיתי דבר, רק פניי התעוותו.
"אתה!" המפקד פנה אלי. "מה קרה לך?!"
"ראשי כואב, המפקד!"
הוא נשך את שפתו התחתונה, אך מעבר לזה לא עשה דבר.
"כל מי שיש לו ברובה כדור אחד - שייתן לי אותו!"
אני ועוד 13 אנשים ניגשנו אליו.
"מי שיש לו שני כדורים - שייתן לי אותם!"
ניגשו עוד שניים.
"שכך תהיו כולכם - אף החטאה!"
"כן, המפקד!!!" - ועוד התקף.
כל הזמן עד הערב היה מלא באימונים מכמה הסוגים; אף פעם לא
הוזכרו יותר שאלות, ולא דיברו על שום דבר, חוץ מאשר על
האימונים עצמם. בערב אכלנו מעט והלכנו לישון, חזרה לאותם
התאים. הזכוכות לא נסגרה, ושום אוויר קר לא פרץ מהחורים. מוזר,
שברגע שנשכבתי וחשבתי על השינה, נרדמתי.
כשהתעוררתי, היה בוקר מוקדם. התעוררתי יחד עם כולם, והתבצע
תהליך ההלבשה שבוצע גם אתמול, רק שעכשיו הוא נראה לי איזה מובן
מאליו, בדרך מוזרה, כאילו משהו הפעיל אותי. כמו הייתי מריונטה,
שבזמן ההופעה החלה לחשוב...
זה לווה, משום-מה, באיזה פרץ זיכרון מוזר. כשהייתי בתיאטרון
בובות... אבל זיכרון חסר התחלה וחסר סוף; הבזק בודד. ושוב
חזרתי למציאות, אבל לא הייתה כבר הרגשת ה"מובן מאליו," אלא
הייתי רגיל לגמרי. עצרתי לרגע, אך השתלבתי בטור בלי בעיות
מיוחדות. כבר היינו ליד הדלת, והבנתי שמהחולצות - בהן הופיע
הבזק הזיכרון - לא הרגשתי מה אני עושה. וגם הבזק הזיכרון עצמו
היה קצר יחסית לדרך שעברתי בזמן שהוא הופיע...
לפתע הופיע עוד הבזק, ארוך יותר ומוזר יותר. לא הייתה תמונה
כלל. אפילו לא מטושטשת, כמו בפעם הקודמת. היו רק רגשות - צער,
כאב... ועוד ידעתי שמישהו בוכה...
כשחזרתי לעצמי, עמדתי מאחורי מסלול המכשולים השני, ובאוזניי
הדהדה צרחתי: "כן, המפקד..."
מעט לאחר זה באה ארוחת-הבוקר, ולאחר עוד חמישה-עשר מסלולים,
ושעתיים בחדר כושר, ארוחת-הצהריים - מה שהביא אותי לידי מחשבה
שהתעוררנו אתמול מעט אחרי שתיים, שזה היה זמן ארוחת-הצהריים,
לפי מה שבישר המפקד. לפני שהגיעה ארוחת-הערב, המפקד בישר שמחר
בבוקר תבוצע הדגמת מבצע צבאי, ולאחריה יהיה מבצע צבאי אמיתי.
ההדגמה לא הייתה קשה במיוחד - היא כללה עשרה קירות טיפוס,
בגובה של כ-15 מ', מסלול מיכשולים, דומה לשלנו, בריכת שחייה,
שהיה צריך לצלול ולעבור אותה מבלי לקחת אוויר... היה בניין עם
פושעים, אנשים חפים מפשע וכמה פצצות... זה לא היה קשה, וכולם
הצליחו. רק אחד איחר את הזמן המומלץ בשניה, אמנם את הגבול לא
עבר.
פרק 2
מבצע צבאי...
"ובכן, עכשיו אתם יוצאים למבצע צבאי. המטרה - היוסטון,
טקסס. במקום נתגלה בסיס של חבורת אנשים, אשר מרדה בארה"ב. יש
כ- 10 מפקדים. משימתכם - לאסור את כולם ולנטרל את מערכות ההגנה
סביב הבניין. את השומרים - קיימים כעשרים - אפשר להרוג. את
העובדים - קיימים כחמישים - עדיף להשאיר בחיים..." אלו היו
דבריו של מפקדינו.
אפשר להרוג...
הם לא יחיו יותר...
ושוב היה הבזק. הבנתי שאני הולך לעשות משהו רע. רע מאוד.
ואז הבנתי משהו נוסף: "אני הולך..." ומי יכריך אותי?
אבל אם לא אלך...
לא, אלך. אלך, אך לא אעשה את מה שצריך. 19 חיילים יספיקו די
והותר לביצוע המשימה. אלך לברר מה באמת רוצים מאתנו...
הם מורדים, כך נאמר. אבל לכל מרד חייבת להיות סיבה. למה הם
החליטו למרוד? מה הרוע שהם מצאו בנו?.. הרי אינני רוצה ברע.
אמרו לי - רגע, רגע... אני, אמנם, לא רוצה ברע, אך במה רוצים
מפקדיי? מה אם איני רוצה ברע, אך אומרים לי לעשות זאת, בלי
שאדע זאת? זה אכן סביר... אולי המורדים צודקים, בסופו של
דבר...
אם כך - זה בדיוק מה שאעשה. אנסה לברר: מה מניע אותם למרוד?
אולי אמצא שאכן צריך להשמיד אותם. ואולי...
להשמיד? אבל אפילו אם אני בעצמי, אפילו שאני לא רוצה ברע,
אחשיב את פעילויותיהם לרעות - אולי הן לא? אולי אני לא מבין
הכל עד שורש העניין? ומה אם שני הצדדים רואים רק צד אחד בבעיה
משותפת אחת? ומה עליי לעשות אז? להבין את הבעיה כולה?
איזו אצילות, חשבתי באירוניות. איזה הבזק חוכמה. איך, לכל
הרוחות, אני אמור להבין את הבעיה כולה? מה אם איני מסוגל לכך?!
לכל הרוחות, אפילו אם אני מסוגל - מה אז?!
מצאתי את עצמי במשאית. משאית ארוכה, שנסעה לאנשהו. במשאית
זו ישבו כל החיילים, וגם המפקדים, בקדמתה. אז סביר להניח שאנו
בדרך להיוסטון... רגע, ומאיפה באנו? מאיפה בדיוק אנו נוסעים
להיוסטון, טקסס? איפה גרתי?..
בעצם, זה לא משנה איפה גרתי, הרי הבסיס שלנו לא היה בבית
שלי... אבל היכן כן היה?
חריקת בלמים הקיצה אותי שוב ממחשבותיי, וחשבתי עוד, שכנראה
שוב הלכתי כמריונטה, למשאית שאפילו לא ידעתי היכן היא נמצאת;
הרי לא לקחו אותי על הידיים...
היכנשהו בירכתי המשאית נפתחה דלת, לרכב פרץ אור יום.
הסתובבתי והסתכלתי על אותה דלת. מאחוריה ראיתי חול. החול, תחת
משב רוח חמימה, הועף למקום כלשהו מימין וכן לתוך המשאית עצמה.
כולם כבר עמדו על הרגליים. המפקדים התקדמו לעבר הפתח, וכשדרכו
על החול הצהבהב ופנו ללכת קדימה, כל השיירה של החיילים, יחד
איתי, פתחה ללכת אחריהם.
צעדנו זמן מה על החול, עד שבאופק נראה בניין כלשהו.
"להסתדר לפי קבוצות!" צעק המפקד.
רגלי לקחו אותי בלי רצון לאנשהו לצד.
מאיפה אני יודע באיזו קבוצה אני? כנראה שכשהיה הבזק החשיבה
שלי, חילקו אותנו לקבוצות... ואני, כמו מקודם, שמעתי, הבנתי
וכמו הונעתי על ידי כוח מניע כלשהו לעשות זאת. כוח מניע מפחיד
מעט...
המפקדים נשארו מאחור, ואנו פנינו לעבר הבניין.
שוב הופעל כוח מניע כלשהו... רצתי, יריתי בשומרים, בתותחים,
במצלמות. פרצתי דלתות, רצתי דרך מסדרונות; ועוד שומרים, ועוד
תותחים, ועוד מצלמות, ועוד דלתות, ועוד מסדרונות...
ואז - לפתע פתאום - נעצרתי. עמדתי שם, כמו עמוד חשמל
במרכזו של רחוב שומם; עמדתי, ולא הבנתי מה קורה. שאר חברי
הקבוצה שלי, ארבעה אנשים - חיילים - נוספים, המשיכו לרוץ קדימה
במסדרון.
למה נעצרתי? הכח המניע נעצר... פסק.
הבטתי מסביב. רק עכשיו הבנתי שדבר-מה נמצא על פניי. מיששתי
- מצלמה, רמקול ומיקרופון. דרך הרמקול שמעתי את קולות מפקדיי.
"חייל 13... חייל 13!"
ידעתי, משום מה, ש-13 הוא מספרי. כנראה שגם את זאת אמרו
בזמן הבזק החשיבה שלי...
פניתי הצידה. בקיר המסדרון הייתה דלת ברזל, ועליה שלט: "חדר
הנפגעים." רציתי לברר מהם המוטיבים של המורדים... ובכן, מצאתי
את מה שחיפשתי. לאחר חשיבה נוספת, הורדתי את המכשיר מראשי,
ופתחתי את הדלת.
הדלת נפתחה בקלות. נכנסתי. מהמכשיר שהיה בכיסי נשמעו קללות
עסיסיות וקריאות רמות, אך התעלמתי מכך, תוך כדי הסמקה קלה.
היה זה חדר קטן, מרובע, חסר חלונות. על הקיר מולי הייתה
תלויה מראה קטנה, ומצדיה תמונות של אנשים, ומתחת לכל אחת מהן
שם. מתחת למראה עמד ארון ארון נמוך מעץ. לא - מפלסטיק צבוע
כעץ. ניגשתי אליו, מלווה בצרחות קולניות מהמכשיר בכיסי. גיששתי
בידי וכיביתי אותו. פתחתי את הארון.
כל המדפים בו היו ריקים זולת אחד. על הלז שכב עיתון מצהיב
יחיד. וזהו. הושטתי ידי ולקחתי אותו. הוא היה ישן עד מאוד.
פתחתי אותו ברשרוש ובזהירות, מנסה שלא לקרוע, מפחד שהוא יתפורר
בידי כמו ערימת אפר. הוא היה חרוך בכמה מקומות. משכה את
תשומת-לבי מודעה אחת: "ילדיכם יהיו חזקים, חכמים... במחיר
סביר... לטלפון..." חלק ניכר מהמודעה לא השתמר. ניסיתי להבין
עוד מלים, אך לשווא. קיפלתי את העיתון, והכנסתיו לכיסי השני.
למה זה קשור ל"חדר הנפגעים"? של מי התמונות? של אותם
"נפגעים"? כנראה...
הבטתי על התמונות. הבחנתי לפתע כי התמונות היו של החיילים
שלנו. כל התשעה עשר... חוץ מאחת - התמונה העשרים. הבטתי
במראה.
התמונה העשרים הייתה שלי.
הקצתי במשאית.
מיששתי את פניי - המכשיר היה שם. בכיס היה העיתון.
הצוואר כאב. מיששתי אותו ומצאתי פלסטר מזערי.
"זריקה..." הספקתי לחשוב, והתעלפתי.
פקחתי את עיני ומצאתי עצמי על שולחן. שולחן ניתוחים, הבחנתי
לאחר סריקה נוספת. החדר היה, כנראה, ריק מאנשים. ניצב בו שולחן
הניתוחים שלי, ארונות פלסטיק לבנים... מעליי הייתה נורה גדולה,
כבויה לעת-עתה. היה כיור, ולצדיו מגבות מוכתמות בדם. המקום
נראה אפל, למרות שהואר היטב בשורת הנורות פלורסנט על הקירות.
היכנשהו נשמעו צעדים, קול דלת נפתחת, ולחדר נכנס בן אדם
בחלוק של רופא.
עצמתי את עיניי ושכבתי ללא ניע.
"הוא עדיין ישן."
"כמה זמן נשאר עד שהוא יתעורר?"
"במקרה הכי גרוע - הוא יכול להתעורר עכשיו... לא, הוא לא
התעורר. אם לא עכשיו, אז כ...חצי שעה."
"חלומות פז, אנדרואיד."
אנדרואיד?!
"יש לנו עוד חמש דקות להתכונן לניתוח... בוא, מה אתה עומד
פה כמו גולם?"
עוד צעדים, והדלת נסגרה.
פקחתי את עיניי בשנית.
אנדרואיד?..
איזה ניתוח? לנסות לברוח? איך?
אנדרואיד...
עוד חמש דקות הם יחזרו. התרוממתי והבטתי סביב. אין חלונות.
אפשר לברוח רק דרל הדלת... אבל שם יש שומרים... אבל... מה אבל?
אני אנדרואיד... ומהו אנדרואיד? חצי איש, חצי מכונה... למה
אנדרואיד? אני איש... אני בן אדם. או שלא?
"כוח מניע..."
שטויות במיץ.
בעצם, לא. אולי לא.
לא עכשיו, בכל מקרה. ועכשיו - לברוח. איך? דרך הדלת... אבל
- שום אבל! דרך הדלת.
קפצתי מהשולחן.
מיששתי את פניי. המכשיר לא היה שם. טוב... מאוד טוב. בעצם,
ברור: לא ינתחו אותי עם הדבר הזה על הפרצוף...
ניגשתי לדלת ונצמדתי אליה. לחצתי על הידית ודחפתי קלות. בין
הדלת לקיר נפתח סדק מזערי. אין שומר...
עוד דחיפה. גם במרחק אין שומר.
דחפתי חזק וקפצתי החוצה. נצמדתי לרצפה.
גם בצד השני אין שומר. המסדרון ריק.
על הקיר אין חלונות.
רצתי לאורך המסדרון לכיוון ימין עד שהגעתי לפנייה. נצמדתי
לקיר. אף אחד.
אבל יש חלון.
עוד מבט. יש שומר במרחק.
צעדתי אחורה, נעצרתי והתכוננתי. נשמתי נשימה עמוקה ובמלוא
המהירות רצתי לעבר הפנייה.
קפצתי. נשמעה זעקת פליאה; יריות, וחלון נשבר. חשתי כאב עז
בלחיי. פקחתי את עיניי, שהבחנתי כי היו עצומות, וראיתי אספלט
מתקרב. מתוך אינסטינקט ידיי הושטו קדימה, ובו ברגע חשתי כאב עז
גם בהן. פלטתי זעקה חנוקה. התהפכתי על גבי ושכבתי מספר דקות
בתנוחה זו. הגשתי יד לחזי - דם. השתעלתי. דם זם מפי. הרגשתי
טעם מלוח-חריף מעצבן. ליקקתי את שפתיי וירקתי הצידה. "שומר..."
חשבתי. היכנשהו, רחוק-רחוק, הבנתי שזה חשוב מאוד, אך משום-מה
עכשיו זה כלל לא שינה לי.
הגשתי את ידי השניה לעיניי. על כף היד הבחנתי בנצנוץ.
"ברזל," חשבתי בהיסח הדעת. אנדרואיד...
לפתע כבש אותי זעם בלתי מוסבר. מה עשו לי? מי אני - בן אדם
או מכונה? מה אני?
קפצתי והתנפלתי על השומר. הוא צרח וירה, אך כפי שנראה לא
פגע בי. הוא נפל, ואני יחד איתו.
הזעם פסק. התרוממתי.
הוא מת.
הרגתי אותו...
הבטתי על ידיי. ידיי שלי עשו זאת. הרגתי בן אדם.
או שאלו לא היו הידיים שלי? או שהייתה זאת רק מכונה מטורפת
שיצאה מכלל שליטה?
הבטתי על הרחוב מעבר לגופתו של השומר. לאן עכשיו? היכן אני?
אני לא בבסיס... זאת מעבדה כלשהי... זה לא יכול להיות בית
חולים ציבורי - אין שומרים במקומות כאלה...
הסתובבתי. רחוב אספלט משני הכיוונים. אין כביש, אין אנשים.
התחלתי פתאום, בלי כל סיבה, לרוץ לאורך הרחוב. איבדתי את חוש
הזמן, אך רצתי הרבה. הבניין מאחוריי כבר נעלם. היכנשהו, לא
הבחנתי מתי, הכביש נשבר והפך לאדמה חומה.
ולפתע ראיתי גדר. חשמלית - הבנתי, מבלי להסתכל הרבה.
חשמלית... הייתה בה דלת, ולידה עמדו שני שומרים. ולכל אחד
רובה.
טיפש שכמוני! הייתי צריך לקחת את הרובה של השומר שהרגתי.
זרקתי ידיי לצדדים ונגעתי במשהו מתכתי. הבטתי - הרובה!
עוד אינסטינקט של מכונה - להשיג נשק... של מכונת הריגה,
הבנתי לפתע. לא מכונה פשוטה - מכונת הריגה. איזה מזל יש לי...
הנה לכם - כולנו היינו מכונות הריגה. מכונות הריגה מטורפות;
"מושלמות"... ואני אכן הייתי מריונטה שבאמצע ההצגה התחילה
לחשוב...
פרק 3.
יריתי ללא אבחנה, מבלי לפספס - והשומרים כבר שכבו מתים ליד
גדר הברזל החשמלית. התקדמתי, לקחתי את מפתחות הגדר מאחד
השומרים וניגשתי לדלת.
היה טוב אילו יכולתי להחביא אותם איפשהו... אבל אין איפה.
סחבתי את הגופות שלהם עד לפינה (לא שזה היה מקום מחבוא טוב
כל-כך, אך זה היה המקום הטוב ביותר שהיה לי עכשיו.)
חזרתי לדלת, הכנסתי את המפתח לסדק קטן בצדה, סובבתי אותו
מספר פעמים, והדלת נפתחה בחריקה. צעדתי החוצה בחשש.
הבטתי על ידי ונרתעתי. לפחות הייתה זו ידי השמאלית; הימנית
שלמה עדיין. בעצם - שלמה. גם זאת שלמה. ומתחת לעור של כף ידי
הימנית גם כן יש ברזל...
ולפתע מחשבה נוראה עברה בי: ואיפה עוד? האם יש בי משהו
אנושי בכלל?
ואז הבנתי עוד משהו: "חדר הנפגעים..." הנפגעים האלה. אנחנו.
אלה שהפכו אותם למכונות. למכונות שטניות ונוראות...
והעיתון... אנשים הסכימו שבניהם יהיו כאלה?! חזקים,
חכמים... חזקים - כן. בעלי מהירות תגובה מפליאה. אבל מי סיפר
על זה?! על הברזל? על מכונות ההריגה?
הגשתי את ידי הבריאה לעיניי. לפחות לבכות אני יכול...
המשכתי לצעוד, בלי להבין מה אני עושה. פשוט הלכתי. הלכתי
לאנשהו. הלכתי - וזהו.
בעצם, לא. כבר רצתי. רצתי רחוק, כמה שיותר רחוק מהמקום
הנורא הזה. רחוק מהכל.
כבר לקראת ערב הגעתי לאיזה בניין קטן. היה זה בניין אבן
נמוך, קירותיו סדוקים ומתקלפים. דלת ברזל חלודה שהחזיקה על ציר
בודד קיבלה את פניי. באחד הקירות היו שני חלונות חסרי זכוכית,
ובקיר השני היה חלון נוסף, שאמנם הייתה בו זכוכית, אך היא
הייתה מאובקת וסדוקה.
ניגשתי לדלת ונקשתי עליה קלות, בעודי מקווה שבמקום שכזה גר
מישהו - אמנם הייתי בספק. בדלת נפתח חלון קטן, ודרכו הביטו עלי
שתי עיניים כהות. הראיתי להן את ידי השמאלית, בתקווה שזה יעזור
איכשהו. העיניים הצטמצמו, החלון הקטן נסגר, ולאחר שנייה של
ציפייה - שנראתה לי כמו שנה תמימה - הדלת נפתחה. אצבע הגיחה
מהאפילה וזימנה אותי להכנס.
נעניתי.
היה זה חדר קטן ואפל; כשנכנסתי, נדלקה נורה קטנה שהייתה
תלויה על שרשרת מהתקרה. איש נמוך ורזה עמד מולי. עיניים אפורות
נראו דרך צמחיה סבוכה של שער חום.
"שב," אמר הוא בקול נמוך ושקט והצביע על שרפקף עץ מאובק
בפינת החדר. מלבדו, בחדר ניצבה מיטה מאובקת, ארון נמוך ושולחן,
שעליו עמדו שתי צלחות - אחת מהן סדוקה - וכוס.
"מי אתה?" שאל הוא.
"איני יודע."
הוא הנהן. "מה שמך?"
"ג'פרסון פרקר," אמרתי, נזכר בשם שהיה רשום מתחת לתמונה
ב"חדר הנפגעים."
הוא הנהן בשנית. "צר לי," אמר הוא, הוציא אל מתחת למיטה
שרפרף נוסף והתיישב מולי. "שאל."
"מה?" לא הבנתי.
"הכל. כל מה שעולה לך בראש."
"מה שמך?"
"אלפרד סנדר."
"מי אתה?.. מה אתה עושה כאן?"
הוא חייך חיוך עקום: "עבדתי במעבדה... במעבדה ממנה ברחת...
הרי ברחת מהמעבדה כאן?"
"כן," עניתי.
"ובכן, עבדתי שם עשרים שנים, לא משרה מיוחדת כל-כך, פשוט -
עבדתי במעבדות, ערכתי ניסויים... מעולם לא ידעתי מה בדיוק עומד
מאחורי זה. עד שפותח הפרוייקט הזה שלכם... של החיילים המושלמים
שלא יודעים פחד, שהולכים לאן שמפקדיהם אומרים להם, בלי לחשוב
אפילו.
נודע לי עליו בטעות, ולמנהלי הפרוייקט הזה נודע - לא בטעות
- עלי.
ואז ברחתי. אפילו לא הייתה לי הזדמנות ליצור קשר עם קרובי,
לחזור... ברחתי משם ורצתי עד כאן. פעם זה שימש למטרה כלשהי,
כנראה, אך כשהגעתי, בניין זה היה נטוש והרוס; והתיישבתי כאן.
הגג דולף בחורף - כנראה לא שמת לב שיש בו חורים... עד לאזור
המגורים הקרוב המרחק גדול פי-50 בערך מאשר המרחק מהמעבדה לכאן.
אף אחד אף פעם לא עובר כאן. אני לא יוצא - פוחד שיתפשו אותי.
ולמקרה שתשאל - ממש לא כדאי לך לדעת ממה אני חי..."
"חייל מושלם? מה אנחנו, בעצם? ומה העיתון הזה?" נתתי לו את
העיתון שעדיין היה בכיסי.
הוא חייך חיוך עקום נוסף: "אתה הוא קורבנו של פרוייקט שטני.
זהו פרוייקט 'החייל המושלם'. פרסמו בעיתונים מודעות שע"י
שינויים גנטיים הילדים יהפכו להיות חזקים, חכמים, וכו',
וכו'..."
"שינויים גנטיים? אבל..." הבטתי על ידי.
"יש בזה חלק מהאמת - גוף רגיל לא מסוגל לעבור בחיים ניתוח
שכזה; זה אכן דרש שינויים גנטיים, שאמנם הקנו לבניהם של האמהות
הגאות בעצמן גם חוזק וגם חוכמה, אך לא הודיעו לאף אחד שזה לא
העיקר. בסמוך לגיל 18 לקחו אתכם למחנה צבאי לאיזה אימון קצר
ולא מיוחד, בלי קשר לשירות הצבאי. עשו לכם שם ניתוח קשה.
השתילו לכם חלקי מתכת לרגליים, לידיים, מנגנונים לשרירי הבטן,
לראות..."
"לראות?"
"לשיפור הנשימה... וגם בראש."
"איפה?"
"בראש... חייל מושלם שעושה כל מה שמפקדיו אומרים, במלוא
מובן המילה - עובר באש ובמים... בראש שמו לכם מחשב זעיר ששולט
על גופכם, דוחה את המוח... ואצלך היה, כנראה, כשל בתוכנה."
"כשל... אז אני טעות? תוצר לוואי? מספר 13..."
"13? עד כמה אירוני..."
"מה עלי לעשות?"
"איני יודע."
"ומי כן?"
"אף אחד... זולת אותי, אף אחד לא יכול לדעת מה לעשות. ואני
יכול. אבל איני יודע."
"תנסה..." האצתי בו.
"אין מה לנסות... עליך... לא."
"עלי להציג את זה לשלטון. להראות להם מה קורה פה, מתחת לאף
שלהם. הם יעשו את כל השאר."
"הנה," הוא חייך. " אתה יודע בעצמך מה עליך לעשות... אם כך
- עשה."
"אבל... אבל כיצד?"
"כיצד? זה קשה, אכן... אכן קשה. אך יהיה עליך לעשות כן...
ירדפו אחריך, ינסו להרוג אותך; אולי... לכל הפחות, לתפוס - אך
גם זה לא משנה - תפיסה גם כן תחשב לכשלון..."
"המרחק עד לאיזור מגורים גדול... מה, כל המקום הזה שומם
לחלוטין?"
"כמעט לחלוטין," ענה הוא, כמו מתחמק מהנושא, אך לאחר מכן
החליט, כנראה, שאין טעם להתחמק.
"כמעט?"
"עוד כמה כמוני..."
"שברחו מהמעבדה?"
"לא!.. שחיים כמו עניים, כמו חסרי בית... בעצם אני היחיד
כאן שגר כמו; הם אכן כאלה... גרים בבתים נטושים... אבל הם לא
יסכימו לעזור לך. אין להם כל קשר אליך."
"רגע, ומה אמרו לקרובי על היעלמותי? ולקרובי שאר האנשים?"
" איני יודע, ואיני רוצה לדעת. לא עכשיו."
"ומה כן?"
"אני חושב שתוכל איכשהו להגיע עד לאיזור מגורים..."
"ומהו?"
"צפון קליפורניה, ליד יוריקה. איזור די שומם."
" רחוק... אני אצטרך להגיע לוושינגטון."
" מה שכחת שם? זה איזור עוד יותר נידח!"
"הבירה..."
"או!.. חשבתי שהמדינה... אבל הבירה היא בקצה השני של ארה"ב.
מטוס..."
"כסף."
"אכן כן, כסף. והרבה..."
"היכן אוכל להשיגו?"
"אין לי מספיק... להלוות בבנק? טיפשי..."
"יש לך קשרים כלשהם?"
"פרקר!" אמר הוא בחומרה. "עד עכשיו, לא הייתי קיים בשביל כל
העולם, עכשיו אני קיים רק בשבילך. אתה מבין?"
"כן..."
הוא הביט הצידה. "קשרים!.." מלמל בבוז. הוא חזר והביט עלי.
"אתה חכם. התגברת על התוכנה."
"זה היה כשל בתוכנה עצמה, לא החוכמה שלי."
"מי יודע?.. אתה בכל מקרה חכם. הסקת מסקנות רבות; הבנת כמעט
את הכל... מלבד התוכנה בראש, אמנם; אבל לא יכולת להגיע לזה."
"נניח שכך. אבל במקרה שלי - חוכמה לא נותנת כסף..."
"אבל תצטרך להגיע לשם איכשהו. או שתצטרך למצוא דרך אחרת."
"אולי יהיה עלי להגיע קודם לממשלת קליפורניה, ומשם..."
"רעיון טוב."
"אם כך... יש לך טלפון?"
"ברור שלא! ראית עמודי טלפון באיזור?"
"הממ... אז כבר כשאגיע ליוריקה אצטרך לקבוע פגישה."
"אכן. הנה," הוא פתח את דלת הארון והוציא שטרות מספר. "היה
לי בארנק," הסביר. "אני בכל מקרה לא משתמש בכסף הזה... זה
יספיק לך כדי להתקיים יומיים באיזה מלון פשוט, ולאוטובוס עד
בירת קליפורניה. תצא מחר עם שחר."
מארבע בלילה (היה לסנדר שעון) לא ישנתי. נרדמתי בסמוך
לאחד. סנדר התעורר בשש, ובשש ועשרים יצאתי. נפרדתי לשלום
ויצאתי. רצתי עד ליוריקה. התעייפתי מעט, אך זה לא היה מן
הנמנע. נעצרתי פעמים מספר. פעמיים ברחתי מפטרול, שחיפש, כנראה,
אותי; או שסתם הסתובב בלי מטרה מיוחדת כלשהי. הגעתי לעיר
בדמדומי היום - ופטרול פגש אותי בידיים פרושות.
איבדתי את ריכוזי. כל הדרך הלכתי בזהירות מרבית. הגעתי
לעיר, ואיך שאומרים - "ונהפוך הוא"; איבדתי את ריכוזי לרגע.
לרגע קט. בסמטה אחת ויחידה לא הבטתי, וכבר מצאתי את עצמי עומד
מול שלושה אנשים מהפטרול של המעבדה. שלחתי ידי לרובה, אך
במקומו מצאתי יד של מישהו. הסתובבתי - הייתי מוקף. לא ידעתי מה
עלי לעשות. הבנתי שפישלתי, ופישלתי ברצינות. חכם שכמוני. "
התגברתי על התוכנה..." טיפש, ליתר דיוק. להשתגע אפשר, איזה
טיפש אני!
אנשי הפטרול התקרבו. הרובה שלי כבר היה בידו של אחד מהם,
ואני הייתי חסר נשק וחסר אונים. מה יעשו עכשיו? יהרגו? לא, לא
יהרגו. אם היו רוצים במותי, אז הייתי כבר שוכב על האדמה עם
כדור בראש. אפילו מכונת גילוח שכמוני. "מכונת גילוח," חשבתי
בהיסח הדעת. איזה שם מוצלח... אכן מכונת גילוח - למען לגלח את
קרום הטוב הדק ולהשאיר את מסת השחור והרוע שמתחת. איזה תפקיד
אצילי. ותמיד חשבתי שאני הבחור הטוב בטרגדית החיים הנוראה
הזאת.
אנשי הפטרול התקרבו עוד. לפתע חשתי מכה המומה בעורפי. הכל
התערפל. נפלתי אחורה וראיתי צללית של בן אדם עם ברט הפטרול על
ראשו עומד מעלי, רובה בידו. הספקתי לראות עוד איש לידו ואיבדתי
את הכרתי.
הייתי שוב במעבדה, נראה לי. כנראה שעכשיו יוציאו את השכל
ממכונת הגילוח מספר 13 הלא מוצלחת, וסוף-סוף היא תהיה מושלמת
ותגלח את שכבת הטוב יחד עם 19 חבריה.
איזה מזל יש לי!..
לא, זו לא הייתה המעבדה. לא הזו שהכרתי. בעצם, אולי כן. אבל
חדר אחר לגמרי. הקירות היו צבועים בצבע צהוב בהיר, שלא כמו
הקירות הלבנים שהכרתי. בחדר היה חלון, אבל הוא היה ארוך וצר
יותר מהזה שדרכו ברחתי. הבטתי על הדלת. היא הייתה מפלסטיק,
והדלתות שם היו מברזל. הכיור היה בעל צורה אחרת. הבנתי לפתע
שאני במיטה, ולא על שולחן ניתוחים. אבל בכל זאת, לא בונים
בניינים עם חדרים שונים עד כדי כך. אפילו אם זה חדר באגף אחר -
גם הרצפה כאן באריחים, ושם היא הייתה חלקה.
אם זה אכן מקום אחר - מהו? ולמה אני בו? זה לא נראה כמו
מזבלה לאנדרואידים מקולקלים...
אולי לא היה זה פטרול המעבדה? אולי של ארגון אחר הרוצה לקבל
את אותן הטכנולוגיות?
אולי סתם חבורת שוטים? לא. הם היו מאורגנים היטב; הם הביאו
אותי לכאן - זה לא פונדק בו נאספים גנבים וכייסים לפטפט על
שללם; זה היה מקום מכובד...
הבחנתי דרך הדלת הפתוחה למחצה בשומר חמוש, והבנתי שאין טעם
לנסות לברוח.
חיכיתי שמישהו ייכנס לחדר. חיכיתי זמן רב, אך לא לשווא.
לבסוף נכנס לחדר איש.
הוא לא לבש כל חלוק לבן, אלא בגדים רגילים יחסית. היה עליו
ג'קט אפור, מכנסיים באותו הצבע ועניבה שחורה. היה לו שער לבן
דליל ומשקפיים עגולות - יוקרתיות, כנראה.
הוא ניגש אליי.
"שלום," אמר.
לא עניתי.
"שלום לך."
ושוב לא עניתי.
"אתה שומע אותי?"
הנהנתי קלות.
הוא שילב ידיו והתיישב על כיסא ליד המיטה, שלא הבחנתי בו
קודם.
"אתה יודע מי אני והיכן אתה נמצא?"
נדתי בראשי לשלילה.
"יפה, יפה. אתה יודע מי... מה אתה?"
"כן."
"יפה... אז אתה מסוגל לדבר... מה אתה יודע?"
"מה שאתה לא רוצה לדעת. מי אתה?"
"יפה. מה אתה יודע? דבר."
"אני מכונת גילוח מהלכת. סיפק אותך?"
"כן... ובכן - "
"אתה מתכוון להישאר אלמוני, או שאתה תגיד מה שמך?"
"זה לא יועיל לך. פול הילבר. נו?"
"זה אמנם לא מועיל לי כרגע, אך עכשיו אני יודע על מי לשאול
אצל זה שידע זה אומר לו הרבה."
"אם תזכה להגיע אליו."
"האם זה איום?"
"אולי..."
"מה אתה רוצה?"
"מממ..."
"איפה אני?"
אפילו תשובה כמו "מממ..." לא הייתה.
"תענה!" צעקתי.
"אתה מצווה עלי?"
"אז תגיד משהו."
"טוב ויפה. לא אגיד הכל בינתיים... נחכה. ועכשיו, דע -
איננו רוצים ברע. איננו מהמעבדה..."
"אבל הפטרול - "
"הוא אכן היה מהמעבדה; לקחנו אותך מהם."
"עלי להגיע - "
"אני יודע לאן עליך להגיע; ליתר דיוק - לאן אתה רוצה
להגיע. נראה..."
"נראה?!! אני חייב!"
"הדבר היחידי שאתה חייב הוא לשתוק!" צעק הוא, אבל אז קולו
התרכך. "לעת עתה."
"מה אתם רוצים, בכל זאת?"
"נגיד מאוחר יותר, כשתתעורר."
"כשאתעורר? אבל איני ישן!.."
לפתע הרגשתי דקירה קלה בצוואר, פניו של האיש התערפלו,
ושמעתי את קולו - נמוך מהרגיל משום מה: "עכשיו - כן," והכל
נהיה שחור.
כשהתעוררתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל על הכרית. בינה
לבין המזרן, בחור מזערי, בצבצה מחטו של מזרק קטן. חייכתי
בעוגמה ונשכבתי בחזרה.
הילבר כבר עמד מעלי.
"חוקר את מקום מגורך החדש?"
"חלאה."
"למה?" הוא התיישב על אותו הכיסא ליד המיטה, כמו מקודם.
"איפה אני?"
"אתה בקליפורניה, בדרום."
"חלאה."
"תרגע, בחור צעיר. אם נרצה, תוכל להגיע לצפון בפחות מיום.
ואם לא נרצה, לא תצא מהחדר הזה."
"חלאה."
"הבטחתי להסביר לך עלי, כשתתעורר... זכור לי שהבטחתי...
ובכן, הגיע הזמן. ישנת שלושה ימים, נרפאת כמעט לגמרי. אתה יכול
לפעול. הגיע הזמן."
"כמה?! חלאה."
"לא הרבה. שלושה ימים סך הכל. ובכן, עכשיו אתה כבר כשיר
לשמוע. אנחנו - ה"בוגדים", כפי שקראו לנו. נודע לנו על
הפרוייקט הזה. "בגדנו"; ליתר דיוק, פתחנו בהתנגדות למדינה,
לפרוייקט. לקחנו אותך, כדי שתלחם לצדנו. לא הובסנו אז,
כשהתקפתם. עוד נשארה קבוצה - אני בראשה."
"ומה עברך?"
"למה שאספר? אני ראש הקבוצה; זה יספיק."
"ו-?"
"אנו רוצים שתלחם לצדנו. וניצור עוד כמוך. ונילחם בצבא
ובחיילים שאיתם היית."
"אתם תקחו ילדים נוספים ותהרגו אותם?"
"לא נהרוג - "
"חלאה! חלאות! כולכם חלאות!!! במה תהיו טובים יותר מהם?!
הרי אתם בדיוק כמוהם! אתם רוע אחד שנלחם ברוע אחר. כן, אתם
נלחמים ברוע. אכן. אך אם מישהו נלחם ברוע, זה לא אומר שהוא
מייצג את הטוב! ובעצם - מי כן?! 'אף אחד לא מושלם,' אתה רוצה
להתנגד למשפט זה?"
"לא, אך..."
"אך?! אך! אף אחד לא מושלם. אם כך -בכל אחד יש משהו רע.
משהו מתועב. ומלחמת הטוב ברוע לא קיימת כלל. קיימת מלחמת רוע
אחד באחר. אחד פחות רע, אחד יותר. הרוע המנצח תופס את השלטון
ומושל לפי מוסגי הטוב שלו. שים לב - כל אחד חושב שהוא טוב,
שהוא נלחם, כביכול, בעד הטוב, ולא יודע שהוא רק מייצג רוע אחר.
אולי השלטון הזה אכן יהיה טוב; הוא יכול להיות מעולה, צודק, אך
עדיין יהיה בו רוע, והוא עדיין ישאר שלטון רוע. אפילו אם רוע
זה הוא רוע קטן, מזערי, לא נראה לעין.
אבל אני סבור שאתם לא מייצגים רוע קטן ומזערי, אלא רוע גדול
עד מאוד!" התנשפתי. לכן, איני "הבחור הטוב בטרגדית החיים
הנוראה הזאת." משום שאין, כפי שאמרתי, בחורים טובים. יש רק
רעים. ואני - מכל מקום - רוע גדול, רק מעצם היותי קורבנו של
פרוייקט שטני. אפילו אם רציתי להיות רוע קטן.
"טוב..." הילבר נראה נבוך. "זה לא משנה עכשיו. לא שואלים
אותך האם אתה רוצה להיות לצדנו. אתה חייב, אתה מבין? חוץ מכך -
אתה תרצה."
"חלאה!!! אתה תנתח אותי? 'תשלים' אותי?"
"ניחוש יפה. אכן, אין כבר מה להסתיר - באמת נשלים אותך.
תהיה מושלם. טעית - אם כך - מעט; יש כמה אנשים שהם מושלמים.
בינתיים יש רק 19, אבל בקרוב נעגל זאת לעשרים. חלומות
נעימים."
את המילים הללו ליוותה דקירה נוספת בצוואר. הספקתי לראות רק
את דמותו המעורפלת, היוצאת דרך הדלת המרוחה על הקיר.
התעוררתי באותה המיטה, והילבר שוב עמד מעליי.
"שעתיים," אמר הוא. "אל תדאג."
"אני לא דואג," שיקרתי.
"ועכשיו - "
רעש איום קטע את דבריו. הילבר נרתע והביט סביבו בחשש.
חייכתי, ניחשתי כבר מה קורה. כנראה שהוא גם. הוא ברח החוצה
מהחדר, ולפתע היכנשהו במסדרון, שנגלה לעיניי כשהוא פתח את
הדלת, נפלה מהתקרה אבן. נשמעה צווחה. הילבר חזר. "למה?..
איך?.." מלמל הוא ללא הפסקה. "מי?.."
נשמעו יריות, והילבר שוב רץ החוצה מהחדר, עכשיו לכיוון
השני.
לפתע לחדרי פרץ אחד מאותם "חיילים מושלמים." הוא היה בקבוצה
השכנה במשימת חיסול המורדים. ועכשיו המשימה הזו נמשכה.
בפעם הראשונה בחיי - וכנראה גם באחרונה - שמחתי לראות את
האנשים האלו. בעצם, מיד הבנתי שנקלעתי מן הפח אל הפחת. עלי
לברוח, או ששוב יקחו אותי למעבדה, אותה כבר הספקתי להכיר,
ויהפכו אותי - סוף כל סוף - לחייל מושלם.
ניסיתי לקום, אך גיליתי שידיי ורגליי מחוברות למיטה בפסי
מתכת עבים. מוזר - הייתי בטוח שביום הראשון להימצאי כאן, הדבר
היחידי שמנע בעדי לנסות לברוח היה השומר מעבר לדלת...
החייל שנכנס ניגש למיטה ובעזרת לייזר פשוט חתך את הפסים.
אמנם לא ניתן היה לומר כי אדי הברזל העלו ריח טוב, זה כלל לא
שינה לי ברגע זה; מה גם שהזריקה נתגלתה כבעלת תופעות לוואי,
ועל כן ראשי כאב וחוש הריח שלי נחלש. חוש הראיה לא נחלש, ובקשר
לטעם - לא אכלתי דבר מזה זמן רב. בחושבי על כך, הרגשתי שאני
רעב, אך את זה נדחה לזמנים הטובים. ועכשיו - לברוח.
"מהי פקודתך?" שאלתי את האיש שעמד מולי. אט-אט התגבשה בראשי
תוכנית.
"אני עונה רק למפקדיי."
"אני שואל בפקודת המפקדים."
הוא היסס לרגע. "להביס את המורדים. לקחת אותך בשבי. לא
להרוג."
לא להרוג... חייכתי בערמומיות.
"להשתיק במקרה הצורך," הוסיף הוא.
קפצתי מהמיטה. ראשי כאב. נאנחתי והבטתי לעבר הדלת. בזמן
שהוא חשב, האם היה נכון לענות לי, קפצתי החוצה. פתחתי לרוץ
במסדרון. החייל מאחורי ירה, אך פגע רק בקיר. סובבתי ימינה
בפינה כלשהי, אחר כך שמאלה. נגלה מפנה מסדרון ארוך. פתחתי
לרוץ, אך ראשי החל לכאוב יותר. כשלתי ונפלתי. החייל הגיע, הקים
אותי על רגליי והתכוון כבר לתת לי מהלומה הגונה בראשי, אך
עצרתי בעדו: "זה יהרוג אותי."
"זה - לא! זה - ישתיק."
"אתה בטוח?"
שתיקה.
"אתה לא בטוח! מפקדיך לא יהיו מרוצים אם תהרוג אותי!"
הוא היסס ועזב אותי. רצתי חזרה, פניתי לכיוון אחר והמשכתי
לרוץ במסדרונות המתפתלים. לפתע ראיתי מדרגות. קפצתי למטה,
ניתרתי מעל מספר מדרגות והגעתי לרצפה. זעתי הצידה, ובדיוק בזמן
- שורת יריות פילחה את שכבת הסיד על הקיר מול המדרגות וגילתה
לעיניי לבנים אפורות-אדמדמות. סובבתי עוד לאנשהו וגיליתי דלת
זכוכית. יציאה! רצתי, קפצתי עליה, שברתי את הזכוכית בכתפי
ונפלתי החוצה. חתיכות זכוכית ננעצו בידיי, בגוי, בפניי. צעקתי,
אך קמתי במהירות. שלושה חיילים נוספים הצטרפו לחייל הראשון.
ראיתי כביש; מכוניות. לברוח! רצתי לכביש, וכשהגיעה מכונית
הבאה, קפצתי על גגה. החיילים יצאו החוצה ופתחו לירות. שברתי את
חלון המכונית בידי - אמנם זה כאב, אך הכאב בכל שאר גופי השכיח
זאת - פתחתי לרווחה את הדלת וקפצתי פנימה מהגג.
"נהג ליוריקה!" צעקתי לנהג, בעודי מנסה להתהפך בכיסא ובאותו
הזמן לא לפגוע ברגליי בהגה. הנהג ההמום מלמל משהו, שכנראה הביע
"כן."
"אני מאבד דם..." חשבתי בהיסח הדעת והתעלפתי. אבל לא לפני
שהספקתי להתיישב בנוח.
פרק 4
התעוררתי בבית חולים.
אני חושב שאשנא בתי חולים עד סוף חיי. או לפחות את
ההתעוררויות בהם. מובן כי מיד חשבתי שאני במעבדה, אך לא. לחדרי
נכנס רופא והסביר כי אני נמצא בבית חולים לעניים ומחוסרי בית
ביוריקה, שהביא אותי לכאן איזה גבר כבן 40, עם שיער שחור מקריח
ועיניים חומות - זיהיתי בו מיד את האיש שלמכוניתו נכנסתי -
והודיע כי מאוד רציתי להגיע לעיר זו (כנראה שהוא לא מצא בעצמו
די אומץ - או שהיה איש טוב לב וישר - כדי להשאיר אותי ברחוב
מעולף, בלי שום סיכוי להשאר בחיים. וכן הוא כנראה הבין - על פי
המראה שלי - שאין לי כסף לשלם בשביל בית חולים רגיל).
אשפזו אותי בחדר המיון בבית חולים זה, הוציאו ממני את כל
רסיסי הזכוכית, ריפאו אותי באיזה תרופות וכלים שלא ידעתי על
קיומם עד הלום, והנה התעוררתי, לאחר שהייה של יום שלם במקום
הזה. אכן איבדתי הרבה דם, אך כבר לא נשקפת שום סכנה לחיי.
למזלי, לא נחתכתי עד כדי כך שהיה ניתן לראות את מה שנמצא
בתוכי, וכן לא אצטרך לעבור ניתוח כלשהו.
"מתי אצא מכאן?" שאלתי את הרופא.
"קשה לומר... לפחות בעוד יומיים."
נזכרתי בכמה מלים שבקעו ממכשיר הקשר שלי בעת המבצע הראשון
של חיסול המורדים, כשנכנסתי ל"חדר הנפגעים", אך לא אמרתי דבר,
והותרתי לרופא לצאת מבלי שיעלה בדעתו אפילו מה אני חושב על כל
המצב הזה.
כעבור שלושה ימים שחררו אותי. יצאתי.
מיששתי את כיסי - עד כמה שלא מוזר, הכסף שניתן לי בידי סנדר
היה שם.
ניגשתי לתא הטלפון הקרוב, לקחתי ספר טלפונים ששכב על מכשיר
הטלפון הזהוב המרובע. מצאתי מלון נידח בקרבת מקום (בספר
הטלפונים הייתה מפה, ועל בית החולים היה רשום שם הרחוב ומספר
הבית, כך שהבנתי היכן אני נמצא).הזמנתי חדר, ושמתי פעמיי לעבר
המקום.
הגעתי, נתתי להם כסף, ובלי הסברים מיוחדים ("מה זה עניינכם?
אני משלם, וזהו") עליתי לחדרי.
בחדר גם היה טלפון ואפילו ספר טלפונים, אך העדפתי לצאת
ולהתקשר מטלפון ציבורי, שעלה הרבה פחות. בספר הטלפונים מצאתי
את המושג "ראש-ממשלת קליפורניה" במהירות. טילפנתי, וענה לי קול
נשי רך. ביקשתי לקבוע פגישה עם ראש הממשלה. אמנם צצה בעיה של
סיבה - אך מיד פתרתי בעיה זו: " שמי ג'פרסון פרקר. אני רוצה
לדבר בהקשר לפרוייקט מיוחד בעבר, שהייתי קשור לו. תבדקי."
"כן, נכון," אמרה אישה לאחר דקה של ציפיה. "למתי?"
"הכי מהר שרק אפשר!"
"מחרתיים בחמש בערב."
"מחרתיים? בסדר, בסדר. תודה."
חיכיתי בסבלנות. אף אחד לא בא. סביר להניח שאירגנו חיפוש
אחרי, אך כנראה עוד לא הגיעו בחיפושיהם למקום הנידח הזה. לשרוד
עוד שעה עד לאוטובוס.
בעצם - אולי דווקא כן הגיע למקום הנידח הזה...
נשמעו דפיקות רועשות על דלת החדר. הצמדתי עיני לחור הקטן
בחלקה עליון של הדלת. היה זה פטרול המעבדה - אותו הספקתי כבר
להכיר, אם כי בנסיבות לא כל כך נעימות.
החלון גבוה מדי - לא אצליח לצאת מהקפיצה בשלום, הבנתי מיד.
נצמדתי לקיר בסמוך לדלת, בעודי מקווה שאין מאחוריה רבים.
הדלת נפרצה, בסופו של דבר, ואיש פרץ פנימה. קפצתי עליו והפלתיו
ארצה במהלומה בעורפו. האיש שהגיע אחריו היה זהיר יותר. נכנסו
שניים. ניסיתי להכות, אך האיש שלף סכין והכה בה בידי. הזזתי את
ידי הצידה, ומעבר לשריטה לא היה דבר. צעדתי אחורה באיטיות;
האיש התקרב אלי, גם כן באיטיות. זה שנכנס יחד איתו נשאר במקום
לעת עתה. האיש עם הסכין קפץ עלי; התכופפתי, התגלגלתי קדימה
מתחתיו והפלתי את האיש השני על גבו. האיש נפל, קיבל מכה מקורת
הדלת בראשו, נאנח ועצם עיניו. מענייו, האם הרגתי אותו? - חבל -
דווקא לא רציתי. הסתובבתי אחורה ופניתי אל האיש הראשון, בעודי
משאיר רגל על צוואר האיש שנפל (את האיש שהפלתי בהתחלה לא בדקתי
- הייתי בטוח שעילפתי אותו; זה אחד הדברים שלמדתי מכל הניתוחים
שלי - ידיעה מדוייקת של הפעלת כוח. אמנם חישוב של כיוון נפילת
האיש לא נכלל בידיעות הללו...). אין רביעי - הבחנתי, בעודי
שולח מבט חטוף לעבר הדלת הפתוחה למחצה ופותח אותה לרווחה בעזרת
רגלי.
נמלטתי ממכות הסכין ביעילות, ובסופו של דבר התגברתי גם על
האיש האחרון. לאחר מחשבה קצרה התלבשתי במדיו של אחד האנשים,
הלבשתי אותו בבגדיי והכנסתי את כל השלושה מתחת למיטה ובארון.
לאחר שסידרתי את החדר, יצאתי למסדרון ונעלתי את הדלת. משכתי את
הברט על פניי, קיפצתי במורד המדרגות וניגשתי לדלפק הקבלה.
"הוא איתנו," מלמלתי למזכירה המודאגת. " הורדנו אותו מהחלון
למסוק. הנה המפתח." זרקתי את מפתח החדר שלי על הדלפק.
"נכון!" הסכימה המזכירה בהחלטיות, למרות שהבחנתי כי היא
רועדת כולה. "הוא פושע מסוכן! צריך לאסור אותו!"
עד כמה טוב שהחלפתי את בגדיי...
יצאתי מהמלון ופניתי לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, שהיה רשום
עליה מספר אוטובוס אשר הגיע למקום שדרוש לי.
הגעתי בסמוך לארבע בצהריים. ניגשתי למשרדו של ראש הממשלה.
שומר עצר אותי.
"מה מעשיך כאן?"
"אני ג'פרסון פרקר. קבועה לי פגישה עם ראש הממשלה ב-5."
השומר הוציא מכיסו מצלמה דיגיטלית קטנה, צילם אותי ונתן
אותה לשותפו. "לך תבדוק," אמר הוא.
השומר השני פנה לעבר הבניין ולאחר כדקה חזר. "אושר," אמר.
"כנס."
ישבתי על כיסא מרופד בבד כחול, לצד עוד כמה אנשים.
"מר סטנדסטון, כנס בבקשה," בקע קול נשי - אנושי, אך ברור
כמעוות במקצת - מתוך רמקול בקיר ליד דלת עץ חומה בקצה אחר של
החדר. איש שמנמן, נמוך, בחליפה אפורה עם עניבה שחורה ובעל שיער
שחור מקריח יצא מהחדר, ובמקומו נכנס איש רזה, ממוצע, בעל חליפה
אפורה גם כן, שעל כיסו בצבץ תג לבן, עליו ראיתי את השם "הדריק
סטנדסטון," אך האיש נכנס דרך דרך הדלת החומה במהירות, ולא
הבחנתי מה הוא תפקידו.
שלחתי מבט לעבר השעון. רק ארבע וחצי. עוד יש זמן. אמנם האיש
יצא - ברור שלפני הזמן, עם מבט רוגז על פניו - דרך הדלת
בחופזה.
"מר פרקר, כנס בבקשה."
אכן לפני הזמן... מעניין מה היה קורה אילו הגעתי אכן בחמש.
בעצם, אין זה משנה. קמתי מהכיסא וניגשתי לדלת החומה. פתחתי
אותה בזהירות וצעדתי פנימה. במרכז החדר עמד שולחן עץ, עמוס
בחוברות, ניירות וספרים. מאחריו התנוססה כורסא גבוהה מעור, ובה
ישב איש נמוך ורזה, בעל משקפיים מוזהבות ועט ביד. הוא רשם משהו
על הניירות, מעביר אותם לעתים מערמה אחת לשניה או זורק אותם
לפח בפינת החדר המרוחקת.
הוא הרים עיניו והביט על הדלת.
"או," מלמלתי וסגרתי אותה בחופזה.
בלי מילים, שוב בעיניו, הוא סימן על כיסא מול שולחנו, זהה
לאלה שבחדר הקבלה. ניגשתי והתיישבתי עליו.
"מר פרקר..." פתח הוא, בעודו מזיז הצידה את הניירות ומתרווח
על הכורסא. " אכן נאה. ומה מעשיך כאן?"
"אתה יודע מה מתרחש? מה קורה? פרוייקט של חיילים, הארץ - "
"תרגע, מר פרקר. אני מבין שיש לך הרבה מה לומר, אך עשה זאת
צעד צעד. אין טעם למהר לשום מקום. יש זמן. ובכן?"
"יש פרוייקט של 'חיילים מושלמים', לאנשים שעברו שינויים
גנטיים..." סיפרתי לו את הכל. את מה שנודע לי מאלפרד סנדר, את
סיפורי שלי ואת כל מסקנותיי.
"יפה, יפה..." אמר האיש. "ומה אתה רוצה לעשות בנידון?"
"אני? צריך לעצור את כולם ו - "
"חביבי, תקשיב. הפרוייקט הזה הוא פרוייקט צבאי. דבר לא תעשה
בנידון; עד כמה שזה לא נראה נורא, זה חוקי לגמרי..."
"חוקי? אבל הילדים... זה היה שקר... זה כמעט רצח..."
"אמנם כן, אבל זה עדיין נשאר חוקי."
שלחתי מבט אל מתחת השולחן והבחנתי כי ידו מחזיקה באקדח.
כנראה, טעון. הוא הרים אותו באיטיות. קמתי, גם כן באיטיות.
לאחר כמה שניות של ציפיה קפצתי הצידה לעבר החלון. שברתי אותו
ועפתי החוצה. נשמעו יריות. נחבטתי בארץ, אך הבניין לא היה
גבוה, ולא נפצעתי. קמתי על רגליי ורצתי. רצתי משם, לא מקשיב
לקולות האנשים המבוהלים שצעקו ברחובות. רצתי עד שהגעתי לאיזו
סימטה. נעצרתי. התכופפתי, השענתי ידיי על ברכיי והתנשפתי. ו-?
ומה עכשיו? מה לעשות?
אולי יצרו אותנו בני-אלמוות? אולי עוד אגיע לזמן שכל
הפרוייקט הזה יפסיק להיות חוקי וצבאי, ואוכל לצאת ממחבואי?.. | 