השראה: The Lottery, Shirley Jackson

כל בני הכיתה החדשה התאספו בבית של שחר. החשמל היה באוויר
למרות שכולם התנהגו כרגיל, מחכים שהוריו של שחר יפנו את הבית.
החיוכים היו אמיתיים, אבל התלווה אליהם מתח אמיתי. היום היתה
ההגרלה הגדולה.

שחר היה המלך הבלתי מעורער של הכיתה. זה שיושב במושב האחורי של
האוטובוס בטיול השנתי, בדיוק באמצע. ואם מישהו בטעות התיישב
שם, כששחר היה מתקרב, הוא היה מתגלץ' הצידה באלגנטיות, כאילו
עובר מרצונו.

דני ישב בצד מבוייש. הוא היה חדש בכיתה, ולמען האמת לא במיוחד
הצליח להסתדר חברתית. אפילו למסיבה הזו הזמינו אותו רק אחרי
שהמורה הודיעה בשיעור חברה: "אצלי תהיה כיתה מגובשת. לא עושים
מסיבות פרטיות".

שחר עוד ניסה למרוד, להסביר לה שלכל אחד יש את החברים שלו, אבל
כשהודיעה שתעניש בחומרה את מי שתשמע שאירגן אירוע פרטי, גם שחר
נשבר.

דני לא סבל את שחר. הוא לא סבל חלק ניכר מחבריו לכיתה החדשה,
ולמעשה די הצטער על כך שהוריו החליטו לעבור דירה, דווקא עכשיו,
כשסוף סוף התחיל להתרגל לכיתה הקודמת.

בתחילתו היה הערב עדיין רגוע. בני הכיתה התישבו בסלון וצפו
בסרט. דני כבר ראה את הסרט הזה פעם, אבל העדיף כמו תמיד לשתוק.
מדי פעם הוא הציץ אל מיטל, ילדה רזה וביישנית שדווקא כן הסתדרה
חברתית. היו לה שיניים די בולטות אבל זה לא הפריע לו כי היא
היתה ממש נחמדה. הציפורניים שלה היו מאוד מטופחות ועדינות,
ודני תמיד חשב לעצמו שאם אחת נשברת היא בטח לא בוכה, אבל ממש
עצוב לה. היא כמעט אף פעם לא פתחה בעצמה בשיחה עם מישהו, אבל
כשפנו אליה היא תמיד היתה עונה ברצון ועוזרת בשמחה.

בגלל זה הוא כמעט אף פעם לא דיבר איתה. אבל בפעמים הבודדות
שמצא תירוץ לפנות אליה, היא ענתה ונראה היה לו שברצון. מדי פעם
המבטים שלהם נפגשו והושפלו תוך שניה.

לקראת סיום הסרט כבר אפשר היה לחוש במתח שבאוויר. שניר, שאותו
דני באמת לא סבל, שאל מי בא לעזור לו לארגן את ההגרלה. הסרט
דווקא לא עניין את דני, אבל הוא העדיף לשתוק, ולא ללכת לעזור
לשניר, שגם אותו לא סבל. בסוף קם שחר והשניים יצאו אל החצר.

הסרט נמשך אבל אף אחד כבר לא היה באמת מרוכז בו. אווירת ההגרלה
הוציאה את כולם מהריכוז, והם הסתכלו אחד על השני בחשש. אף אחד
לא היה בטוח מי הוא הזוכה המועדף עליו, אבל לכולם היתה רשימה
של אנשים שהם לא רצו שיזכו. ככה זה בגיל הזה. אולי בכל גיל
בעצם.

כשהסתיים הסרט יצאו כולם אל החצר האחורית של שחר. דני חשב
לעצמו שזה באמת מדהים איך לאנשים מסויימים יש את כל המזל. גם
מלך הכיתה, גם הורים כאלו מתחשבים וגם בית ענק. נדמה היה לו
שאי אפשר לראות את קצה הגינה מהמקום שבו עמד.

בחוץ היה חושך, דבר שרק תרם לאווירה. כשהעיניים שלו סוף סוף
התרגלו, הצליח דני לזהות ששחר ושני החברים חפרו בור ולידו
העמידו ערימה מאולתרת של אבנים, מעין מקדש כזה. על הערימה נחה
קופסא ובה ערימה של פתקים.

כולם כבר ידעו את הכללים. מבין הפתקים היו שלושה שסומנו באדום.
השלושה שקיבלו אותם ממשיכים לשלב הבא. אחד מביניהם יהיה
הזוכה.

בניגוד להגרלות רגילות, אף אחד לא נקט בטקטיקה של עיכובים.
כולם רצו כבר לסיים את האירוע.

"אייל", הקריא שחר את השם הראשון. אייל ניגש אל הקופסא ובידיים
רועדות הוציא משם פתק. שחר סידר את שמות התלמידים בכיתה לפי
סדר האלף בית. "אני מזכיר לכם שאסור לפתוח את הפתקים עד שכולם
לקחו פתק", אמר שחר בטון שהבהיר לכולם שלא כדאי להמרות את
פיו.

"אמירה", המשיך שחר, וגם היא ניגשה.

קריאת השמות נמשכה עד שהגיע תורו של דני. צמרמורת עברה בגופו
כשניגש אל התיבה, וכשהיה ממש צריך לבחור הרגיש שהדם בגוף שלו
הפסיק לזרום. זה היה רגע גורלי. הוא היסס לרגע, ובסוף פשוט שלח
את ידו, בחר פתק, וניגש איתו חזרה אל המקום שבו עמד. בזווית
העין ראה את מיטל בוחנת אותו.

"מיטל", קריאת השם הקפיצה אותו מהחלום, ודני הרגיש זיעה קרה
זורמת לו על המצח. מיטל ניגשה אל התיבה ובהיסוס בחרה פתק.
המבטים שלהם הצטלבו ועם מעט ביטחון הוא חייך אליה. היא ניסתה
לחייך בחזרה אבל ניכר עליה שהיא במתח נוראי.

בני הכיתה עמדו בדממה, כשרק קריאת השמות מפרה את השקט המופתי.
"שחר", הקריא שחר את השם של עצמו, ולקח פתק בהפגנתיות. "שניר",
הוא קרא, ושניר ניגש ולקח את הפתק האחרון בתיבה.

אחרי שניה נוספת של דממה הודיע שחר: "אפשר לפתוח את הפתקים".
בידיים רועדות פתחו בני הכיתה את הפתקים, מציצים ימינה ושמאלה
כדי לנסות לראות מיהם השלושה שימשיכו לשלב הבא.

דני היה מרוכז במיטל. רק אחרי שראה שפתחה את הפתק שלה ונראתה
רגועה הרשה לעצמו לפתוח את שלו. הוא הסתכל עליו בהלם. במרכז
הנייר היתה נקודה אדומה.

"כל מי שיש לו נקודה אדומה, שיגש אלי", הודיע שחר.

שניר היה הראשון שצעד קדימה, בהיסוס. אחריו הזדחלה יעל, בחורה
שלדני לא היה הרבה מה לומר עליה. אחרון צעד דני. דני הרגיש
שהרגליים שלו רועדות. הוא לרגע לא חלם שיהיה בין השלושה
הראשונים. האצבעות של מיטל היו בפה שלה, למרות שבדרך כלל לא
נהגה לכסוס ציפורניים. דני חשב לעצמו שחבל שבגלל המתח היא
תהרוס את הציפורניים היפות שלה, אבל התבייש לדבר כשראה שעיני
כל הכיתה נעוצות בו, בשניר וביעל.

"יש לי ביד שלושה מקלות", אמר שחר. "אחד מהם קצר מהאחרים. זה
שיקבל אותו הוא הזוכה".

יעל ניגשה ראשונה אל שחר ומשכה מהיד שלו מקל. הוא היה ארוך.
היא הסתכלה עליו שניה, ואז דמעות מילאו את העיניים שלה. היא
כמעט התמוטטה אל הרצפה, אבל גלית, חברתה, ניגשה אליה ועזרה לה
ללכת לעבר המרפסת.

שניר ודני הסתכלו אחד על השני. כל הכיתה בהתה בהם, בדממה. דני
רצה להסתכל לשניר בעיניים, אבל הוא לא העז, אז הוא רק השפיל את
מבטו. שניר ניגש אל עבר שחר בהיסוס רב, ומשך מקל.

"זה לא פייר!", צעקה מיטל בכאב. זה היה מאוד לא אופייני לבחורה
השתקנית. היא פרצה בבכי, והתמוטטה על הרצפה. "למה דווקא הוא?
זה לא פייר!".

לרגע היו בני הכיתה בהלם, ואז הסתכלו שוב לעבר שניר. הוא החזיק
ביד שלו מקל ארוך.

"אני הזוכה", היתה המחשבה הראשונה שעברה לדני בראש. הוא הסתכל
על מיטל אבל היא לא היתה מסוגלת להסתכל חזרה.

ואז האבן הראשונה פגעה בו. "זה לא פייר!" צרחה מיטל אבל אף אחד
לא התייחס אליה. "זה לא פייר", היא יללה.

דני עדיין שתק, מכסה בידו את המקום שבו נחתה האבן הראשונה. היד
התחילה להתכסות בדם, ואז פגעה בו אבן נוספת. אבן שלישית, גדולה
במיוחד, גרמה לו להתמוטט אל האדמה. הוא ניסה לחשוב, להוציא
מילה מהפה.

"זה לא פייר!!!", מיטל צווחה, אבל אף אחד אפילו לא טרח להקשיב.
ואז הם התנפלו עליו.