אתה יושב על הספסל בראש שלך, נח לך לרגע ומסתכל סביבך. ודווקא
באותה שנייה, הכל נראה כ"כ רגוע, שלוו ונחמד. נחמד? הרי רק
לפני כמה שעות, הכל נראה מוזר ומלא מחשבות לא ברורות. היית
כנראה צריך לסדר הכל, את אותן המחשבות שהיו מבולגנות.
ועכשיו, כמה רגעים אחרי שכבר סידרת הכל, והמגירות האפורות
בתאים האפורים כבר מלאות בקבצים קטנים של מחשבות מסודרות
למשעי, מתויקות תחת כתוביות מודפסות דיו שחורה על נייר לבן, כל
העולם פתאום נראה לך שלוו, לשבת באותו ספסל, להסתכל על הנוף
שמולך, הצופה אל העיר העתיקה. רואה את הגגות האדומים של הבתים,
את השמש הזורחת, את הגגות של בתי הכנסת והמסגדים, את היופי של
ירושלים.
ובעצם רואה את הכל. את כל המחשבות שלך שמרחפות מעל העננים שמעל
לעיר, צפות שם מעל, מזכירות לך את אתמול, אבל גם מרגיעות אותך,
גורמות לך להירגע על כך שאתה יודע שהכל בעצם יהיה בסדר, שהכל
ייפתר ויסתדר. ואתה קם מהספסל, ופוקח עיניים, ורואה אותה,
ויודע שהכל בעצם יהיה בסדר, שהכל ייפתר.