"א...אחד...שת...יים..ש...לוש..ארבע.." לחשתי לעצמי, משפילה
מבטי לרצפה.
"תפסיקי." היא אמרה.
"חמש...ו...שש...שבע...ושמונה..." המשכתי, מתעלמת לחלוטין.
"תפסיקי!"
"תשע...ו...עשר..אחד-עשרה ו..." קולי נקטע כשהיא תפסה בידי
בחוזקה, צועקת שאפסיק, ולא - היא תשלח אותי לאיש האיום ההוא
שוב. השתתקתי.
"יופי, ילדה טובה. ילדה טובה." היא ליטפה את ראשי, ואני רק
המשכתי לנעוץ את מבטי הבוער בשנאה יוקדת ברצפה.
הרצפה הייתה כל כך תבניתית. ריבוע ועוד ריבוע, ועוד ריבוע,
ועוד ריבוע. חשתי מהופנטת. הייתי חייבת לספור. החזקתי את עצמי
חזק חזק. 'אל תספרי... לא לספור...' אמרתי לעצמי בראש אבל זה
היה חזק ממני.
"אחד...ו...שתיים...ש...לוש...ארבע..."
היא פלטה אנחת ייאוש, מלמלה "מופרעת תישאר מופרעת" ויצאה
מהחדר.
המשכתי לספור עוד כמה דקות עד שנמאס לי. עברתי להביט על
הקירות.
החדר לא הכיל הרבה יותר מקירות, למעשה. קירות, חלונות מסורגים,
שני כסאות שעל אחד מהם אני ישבתי, מיטה מתקפלת, ושולחן עם
אגרטל מכוער במיוחד. בתוך האגרטל היה מונח פרח קמול. כשהגעתי
לכאן, הוא היה מלא חיים. צהוב כזה, יפה.
'הוא קמל יחד איתי.' גיחכתי לעצמי.
מאז שנכנסתי לכאן לא חתכתי. היה לי מוזר לראות את הידיים
מגלידות. התגעגעתי לצריבה על בשרי, למראה של הדם הניגר על
ידיי, רגליי. הם דאגו שלא יהיה לי עם מה לחתוך.
ביום הראשון שהגעתי לכאן, ניסיתי לחתוך עם סכין הפלסטיק שהגיעה
עם ארוחת הצהריים, אך ללא הואיל. היא לא הייתה שווה כלום.
על אחד הקירות היה זמזם למקרה שאצטרך מישהו. לדעתי הם גם שמעו
את כל מה שאני עושה בחדר, אבל כששאלתי אמרו לי שחלילה, והם לא
יעזו לצותת לחדר. מילא.
השתעממתי. הכל היה לבן לי מדי. אני צריכה אדום.
קמתי מהכיסא ונעמדתי לכמה שניות. לבסוף הוצאתי את הפרח מהאגרטל
וכדקה וחצי התעסקתי בלהניח אותו בצורה המדויקת ביותר בקצה
השולחן. לאחר שהרגשתי מספיק שבעת רצון ממיקום הפרח, הרמתי את
האגרטל, וניפצתי אותו על הקיר.
הוא לא התנפץ לרסיסים קטנים, אלא לכמה חלקים, דבר שהעלה חיוך
של סיפוק על פניי.
הרמתי באלגנטיות את אחד מחלקי האגרטל, התיישבתי על הכיסא,
והפשלתי את שרוולי.
בחנתי איפה החלק החד ביותר של רסיס האגרטל, וכשמצאתי אותו
התחלתי להעביר על פנים הזרוע. זרמים דקיקים של דם החלו זורמים
לאט לאט, עד שחתכתי בצורה יותר גסה והם זרמו יותר ויותר. הכל
היה כל כך אדום ומאושר.
לפתע נפתחה הדלת.
"מה את חושבת שאת עושה?!" היא צעקה בבעתה.
היא תפסה את זרועי, זו המיותמת מדם, לקחה את רסיס האגרטל, אספה
את שאר החלקים מהרצפה והעיפה החוצה דרך סורגי החלון.
"למה עשית את זה?" סיננתי בכעס מבעד לשפתיים קפוצות.
"את רוצה למות? זה מה שאת רוצה?" היא המשיכה לצעוק.
שתקתי. היא העיפה מבט מסביב ושוב יצאה מהחדר.
ניגשתי לחלון.
"סורג אחד..שני סורגים..שלושה סורגים..ארבעה סורגים!!!" צעקתי,
בכוונה. כדי שהיא תשמע ותתעצבן.
לפתע שמעתי קול בוקע מעבר לחלון.
"מה את חושבת שאת עושה?"
לא ראיתי מי אמר את זה, אבל זה נשמע כבחור בגילי בערך.
"סופרת. מה אכפת לך?" עניתי, משתדלת להישמע כמה שפחות אכפתית,
למרות ששמחתי לשמוע נפש חיה שהיא לא היא או האיש האיום ההוא.
"למה את סופרת?" הוא ענה.
השתתקתי. למה אני סופרת בעצם?
כי ככה זה. אני לא זוכרת מתי היא התחילה, ההפרעה הזו שלי, אבל
היא הייתה שם, ונהפכה לחלק ממני. עד שלהורים שלי נמאס והם
החליטו לשלוח אותי לכאן.
לבסוף חשבתי על תשובה הולמת.
"כי אם לא אספור, משהו... משהו נורא יקרה."
"אני לא מאמין לך. מה כבר יכול לקרות אם תפסיקי לספור?" הוא
הקשה.
"הרבה."
"תני דוגמה אחת."
"מישהו ימות."
"באמת?"
"כן. או שיקרה משהו נורא אחר."
הוא שתק.
לאחר כמה דקות מסר לי את שמו, ואמר לי שכל פעם שאבוא לספור,
אצעק לו שיצא.
כך זה היה כל יום. אני הייתי עומדת וסופרת סורגים, הוא שאל מה
יקרה אם לא אספור, ואני כל פעם אמרתי משהו אחר. כל פעם חשבתי
על משהו נוראי יותר מקודמו, והוא הקשיב, מרותק.
יום אחד צעקתי את שמו, ואז עמדתי וספרתי. הוא לא אמר כלום.
חזרתי על עצמי, ספרתי שוב ושוב, מחכה שהוא יגיע כבר, מחכה
לשמוע את השאלה הנצחית מה יקרה אם לא אספור. כלום.  
לבסוף התייאשתי והצטנפתי על הרצפה בפינת החדר.
כך זה היה גם בימים הבאים. אני עמדתי וספרתי, והוא עדיין לא
הגיע. יום אחד כשהיא נכנסה עם ארוחת הערב, ביקשתי ממנה אם תוכל
לברר לי מה קורה עם הבחור שגר ממול.
"אנחנו בקשנו ממנו שיפסיק לשתף איתך פעולה." היא אמרה, חסרת
סבלנות.
"ולמה עשיתם את זה?" אמרתי, בעצבים אך בשקט.
"כי את לעולם לא תחלימי כך." היא הניחה את המגש ויצאה מהחדר.
הפסקתי לספור. אולי החלמתי, אולי אלה היו התרופות, ואולי...
אולי נמאס לי לחכות לו.
לבסוף החליטו לשחרר אותי. אמא ואבא הגיעו, קורנים מאושר, חיבקו
אותי ולקחו אותי הביתה.

כמה שבועות לאחר שחרורי, החלטתי שאני חייבת לראות מה קורה
איתו. לקחתי לשם אוטובוס, נעמדתי מתחת לחלון וצעקתי את שמו. מן
החלון הציצה בחורה שאמרה שהוא ישן.
"אוכל לעלות, רק לשניה?" אמרתי במתק שפתיים.
"אני מניחה שזה בסדר." היא אמרה בחיוך ומסרה לי את מספר הדירה.

היא הראתה לי איפה נמצא החדר שלו. שם ראיתי אותו בפעם הראשונה.
ישן כמו תינוק. בחור יפה דווקא.
שלפתי את הסכין שהכנתי מבעוד מועד ונעצתי בליבו.

הרי אמרתי לו שאם אפסיק לספור, מישהו ימות.