עצבני, יותר מכולם. זהבי עאלק. הוא יכול לפרסם את רגיעון של
הדס, אני זה שעצבני באמת. כל היום מפה לשם מפה לשם. אני מת
לראות את המח רץ כל היום ממקום למקום, במקום לשבת שם למעלה
ולצוות לכולם על מה לעשות ואיך ומתי. "או, תראו אותי! אני גוש
אפרפר גדול ומכוער של בשר במשקל שני קילוגרמים, תשרתו אותי!".
גם כן אישות מפורסמת. לפחות אם היה יכול לנצל את עצמו עד הסוף,
אבל לא - בשבילו 15 אחוז זה המון.
ומה, הלב יותר טוב? "אם לא אני, כדוריות הדם לא היו רצות, ולא
היה קיום לגוף! אני הראשי פה!". הרכרוכי הזה חושב שהוא מלכה
לב. אינפאנטיל מתנפח ומתכווץ, למה מי הוא בכלל? בלי החמצן הוא
לא היה מסוגל לפמפם אפילו פעם אחת. תראו לו בחורה מחוסרת
בגדים, או מחוג עולה בספידומטר ברכב ותראו איך הוא מתלהב. הוא
לא עיקבי כמוני.
והריאות, הם גם התחרפנו בזמן האחרון. רק מבצעים נשימה אחת ומיד
צועקים עלינו: "תרוצו, תרוצו! שהחמצן יגיע בזמן לכל חלקי
הגוף!". ואני, למה שיהיה אכפת לי? "כי אם אתה לא תעשה את זה -
אף אחד לא יעשה את זה", הם עונים לי שוב ושוב. ואם הריאות כל
כך חשובות, למה שהן לא יעשו בעצמם את תחלופת החמצן, למה אני?
טוב שאני נמצא בגוף לא מעשן, אז עוד יחסית הכל נורמל.
נמאס לי. כמה אפשר עם זה? כבר שתי עונות עברו, אבל סבא - מורה
הדרך שלי, וזה שמסביר לי הכל - החתים אותנו על חוזה לעונה
נוספת. אני עייף. קשים הם חיי העובדים האחרים, אני מודה. אך
חיי קשים יותר: להריץ את עצמי כל היום לאורך כל הנתיבים
המסועפים והמסובכים הללו, לסחוב על הגב את הבלון הזה, שאם הוא
שקוף ולא מכיל כלום אז - למה להעביר אותו ממקום למקום? מי צריך
אותו?
כן, אמנם קשה לעשות את זה, אבל לפעמים אני מנחם את עצמי ואומר:
"די חמוד, זה שווה את זה, ואפילו אם אתה סלבריטי רק בזעיר
אנפין, עדיין סלבריטי". ואז אני חושב על השטיח האדום, על המנחה
השווה של ערוץ E! שהייתי מחליף איתה חמצן, על הפרס המוזהב שאני
אקבל - ואז בום! סבא מעיר אותי, כי הגיע משלוח חדש של חמצן
וקדימה, צריך להעביר אותו הלאה.
זה לא קל להיות כוכב ראשי של סדרת טלוויזיה.

מוקדש באהבה לסדרת הקאלט מהילדות - "החיים".