השעה כבר אחרי עשר בלילה הודיעו לי שנפגשים בבית דוד,באתי,
השתדלתי מאוד לא לאחר, הכל היה כל כך שקט כשהגעתי לשם לא ידעתי
מה מחכה לי בפנים. נכנסתי, הכל היה מאוד חשוך רק האורות של
הכניסה הגדולה האירו לי את הדרך לחדר שבו היינו אמורים להפגש,
אני נכנסת לחדר, חשוך שם מאוד אבל אני מצליחה לראות מבין
הצללים עוד אנשים שכבר התישבו על השטיח מחכים שיבואו האחרים.
אני מצטרפת אליהם אנחנו מדברים בינינו צוחקים על מה שקרה היום
וחושבים מה יקרה כשהמדריכים יכנסו. כולם כבר הגיעו כולם מחכים,
גם המדריכים נכנסים, אנחנו מתישבים כולנו במעגל בחדר החשוך על
השטיח והמדירכים מתחילים.
המדריכה מוציאה נר ומצית, היא מדליקה את הנר, מחזיקה אותו
בידיה, מסתכלת עליו במבט רציני מאוד, אף אחד לא מבין מה קורה,
מה אנחנו נעשה? זה לא הזמן של הפעיליויות הרגיל, עוד שעה כיבוי
אורות, ואנחנו רק מתחילים פעילות, אף אחד לא מבין... מה קורה
פה?
אחרי כמה דקות המדריכה מתחילה לדבר, היא מסבירה את הסיבה
שבגללה כולנו פה, באנו לדבר, על הכל, על רגשות, מחשבות ודברים
שלא הייתה לנו הזדמנו להגיד.
המדריכה מתחילה, היא אומרת דברים שמפתעים אותי מאוד ומרגשים
אותי,  אני שומעת אותה ולא רוצה שיגיע תורי, אני יודעת שאני לא
אדע מה להגיד.
הנר עובר מאחד לשני, כל אחד אומר את מה שעל הלב שלו, הוא אומר
את מה שמרגיש, הרגיש ומה הוא מצפה שיקרה, כל החדר מאוד שקט
כולם רציניים, חלקינו מזילים דמעה וכמובן שאני בינהם!
הנר עבר את כל המעגל, כל אחד מקשיב למה שהאחר אומר, ובעצם מה
עובר בראשו של כל אחד?
באותה שניה בדיוק, אני יודעת שכל אחד חושב בדיוק את מה שהשני
אומר, זה שמחזיק את הנר אומר בדיוק מופתי את מחשבותיו של כל
אחד ואחד מאלה שיושבים במעגל, וזה מדהים, כי בעצם לכולנו החויה
היא אותה חויה!
אני האחרונה לפני המדריך השני שיסגור את המעגל הערב. אצלי כמו
תמיד כל מילה מתוכננת בראש, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת
לומר, הכל מוכן לצאת החוצה אני רק צריכה להגיד את זה בשניה
שיגיע אליי הנר.
הנר מגיע אליי, אני מחזיקה אותו בידיי, אני מצליחה להוציא בערך
כשלוש מילים, ופתאום הקול שלי נעלם, הוא נעלם בגלל הדמעות
שמציפות אותי יחד עם ההתרגשות העצומה, הדמעות זולגות מעיניי
טיפה אחר טיפה, אני מנסה לעצור אותם אבל אני לא מצליחה, אלה לא
דמעות של עצב, הם דמעות של התרגשות ושמחה, שכרגע לא נותנות לי
להביע את מה שעובר עליי במילים, המדריכים מכירים אותי, הם
יודעים איך אני,הם מחבקים אותי וכולם מסביב שותקים, הם יודעים
מה עובר עליי, גם הם מכירים אותי ויודעים שאני צריכה זמן
להוציא הכל, והם סבלניים מאוד יש להם את הזמן שאני צריכה, אני
רוצה להוציא הכל, אני רוצה להגיד כל מה שיושב לי על הלב! אחרי
הפסקה קצרה אני מרגישה שנרגעתי ואני יכולה לדבר, אני פותחת את
הפה, וגל חדש מציף אותי, והמילים שוב נחסמות! אני מצליחה
להוציא את עצמי מהמבוכה הקטנה שנקלעתי אליה, הם כולם מבינים
ומצחקקים מסביב, להראות שהם פשוט מבינים מה עובר עליי ושהם
באמת יודעים מה נמצא מבפנים. אני מצליחה לאט לאט ובשקט להוציא
את שלושת המילים הקטנות שיסבירו כל מה שיושב לי על הלב: "אני
אוהבת אותכם" אני אומרת, ומסובבת את ראשי על פניהם של כל אחד
מיושבי המעגל לראות את התגובה שלהם, אני רואה חיוכים ודמעות,
המדריכים מחבקים אותי, ואלה שלצידי מחזיקים לי את היד, אני
מתחילה לבכות כמו שלא בכיתי כבר הרבה זמן... והם כולם איתי!
המדריך סוגר את הערב במילים המדהימות שלו שמציפות לב כל אדם,
ופשוט משאירות את כולם עם עיניים רטובות מדמעות ופיות פעורים.
פתאום הרבה יותר קל להבין כל אחד, ולראות את מה שלא ראינו
קודם.
אני נכנסת לחדר, ישר למיטה, ובראש מסתובבים לי כל המילים
שנאמרו והפרצופים לאור הנרות באותו ערב באותו חדר, אני עייפה
מאוד, אבל קשה לי להרדם.
אני יודעת שזה ערב שאני לא אשכח לעולם!
הבנות האחרות מכבות את האור, ואני נרדמת כמעט מיד, בידיעה שמחר
מצפה לי עוד יום מלא בהפתעות, כמו היום!