בזמן שהוא הורג מחבלים וחשודים,אני פה מתגעגעת. חושקת. פשוט
נהדר. בטח נכנס ברגעים אלו ממש לאיזה משפחה, לקחת את בנם היקר,
ולשמור עלינו מאיפה שהוא לא נמצא.

מדמיינת את גופו מסביבי. מאחורי, מחבק ונושם.

כבר יותר מ24 שעות שהוא נמצא שם. מה לעזאזל לוקח כל כך הרבה?
נכנסים לבית, עושים מה שעושים, ויוצאים! כמה זמן זה כבר צריך
לקחת. וכל הישיבות האלה..

נשיקות כל כך ארוכות, כאילו יש זמן קצוב שהוא יכול להיות איתי,
והשעון חול הזה כל פעם מחדש, נגמר לו לאיטו. גיליתי שאם
מדמיינים שהשעון לא קיים, מגלים עולם שלם של אושר קטן ולו
לדקות ספורות.

אני בטוחה שהוא נושא נשק. אפילו לא רוצה לחשוב על זה.סיפר לי
בכמה הזדמנויות על דברים שהוא עושה, בכלליות. מקבל פקודה,
ועושה פיק (מראה לי תנועה של אקדח עם האצבעות). וזהו. אין אדם
יותר.

ככה ביומיום, רואה אותו כל הזמן. ממש כל הזמן. אנחנו אפילו
לומדים באותה אוניברסיטה. אותו מקום. מתנשקים לנו באמצע הבנין
כמו תיכוניסטים. יושבים בדשא בשמש, נהנים מהרוח, ומדמיינים
שאין שעון חול.

כל ההתרעות האלה. הוא אחראי להם? כשאמרו בחדשות, נגמרה הכוננות
הכבדה בירושלים, נתפס מחבל ברמאללה... זה הוא? אני אמורה
להקשיב ביתר קשב לחדשות מעכשיו? חוץ מאחי שבשטחים רוב הזמן, יש
לי עוד דאגה על ראשי? וכל פעם ההודעות האלו שלו, כן יש לי כמה
דקות ואנחנו נכנסים שוב. אוהב אותך, מתגעגע... ומשאיר אותי עם
הדאגה הזו. לא ביקשתי את זה!!!!!!!

החיוך המגוחך שלו כשהוא מסתכל עלי, והשאלה שלי כל פעם מחדש, מה
אתה מסתכל? על מה? והוא תמים: אני רק מסתכל עלייך, מה אסור?
ושוב עם החיוך הזה. המרוח. המפגר.

העייפות שנמצאת עליו, כל פעם שאני רואה אותו אחרי שהוא חוזר
מ...עוד פעם כזו עבודה. משגיח עלי בדרכו. ישן 8 שעות לשלושה
ימים. אם זו עבודה, אי אפשר פשוט לעזוב? קצת לחיות? ובכל זאת
הגאווה הזו שלי, הטפשית, כשאני מספרת עליו. משוויצה. כן, כן,
הוא משגיח על כולכם. במיוחד עלי, אבל על כולכם בין השאר...
תעריכו!

פעם ראשונה שאמר לי את זה, עברה לי צמרמורת בכל הגוף, והעיניים
שלו מקבלות מן חיוך כזה. כמו של מסטולים. יכול למות עכשיו, וזה
יהיה בסדר. אוהב אותך

כשאומר לי כשהוא שם, אני אוהב אותך, ומתגעגע, אני לא יכולה שלא
לחשוב, אין לך דברים יותר חשובים לחשוב עליהם חוץ ממני? הלו?
וחוץ מזה, מה שלומך? בסדר אבל מתגעגע... אי אפשר לנצח איתו.

WISH U WERE HERE