אני לא מאמינה... אני רואה את תחנת הרכבת מתקרבת!
ומה עכשיו?
אני באמצע מקום שהוא יחסית זר אבל הוא לא! הוא היה פעם הבית
שלי אבל אבא ואמא העדיפו לעזוב אותו, אני לא יודעת, אולי אני
בעצמי הייתי מחליטה את אותה ההחלטה, כן... כנראה שכן!
טוב לי איפה שאני עכשיו, אני רגילה למקום בו אני נמצאת, יש לי
מספיק חברים, בי"ס שיחסית טוב לי בו, ובית שאני נהנת לחזור
אליו ולהיות בו, מה אני עוד צריכה?
אבל עכשיו כשאני יושבת ברכבת ומסתכלת דרך החלון אני לא ממש
חושבת על לאן אני מגיעה, אני יודעת שאמא תחכה לי על הרציף
כשאני אצא מהרכבת, לא ראיתי אותה כבר המון זמן! אני מתגעגעת!
למרות שהמחשבה הזאת צריכה לנחם אותי ולהרגיע אותי היא לא עוצרת
את הדמעות שמטפסות להן בגרון לאט לאט וחונקות אותי... אני לא
רוצה לתת להם לצאת, אני לא רוצה שיראו אותי בוכה, זה לא משנה
שאני תמיד בוכה על כל שטות, עכשיו אני לא רוצה שהם יראו אותי!
בפעם השעברה כשזה קרה סבא נבהל, נבהל מאוד! אני לא רוצה יותר
להבהיל אף אחד, וגם לא להעציב אף אחד...
אני יודעת עד כמה כולם פה עצובים, אנחנו נפרדים ואלוהים יודע
מתי נראה אחד את השני שוב, אנחנו גרים בכאלה מרחקים אחד מהשני,
4 שעות טיסה (אם לא יותר) מפרידות בינינו!
אוף! אני לא רוצה להגיע לתחנה הזאת, בעצם כן, אני רוצה לראות
את אמא וסבא וסבתא, אבל אני גם לא רוצה! אני לא רוצה להיפרד
מאף אחד!
כל כך הרבה אנשים, אני מכירה את כולם אחד אחד ועכשיו אני לא
אראה אותם הרבה מאוד זמן ואולי אפילו לא אראה אותם אף פעם!
הדמעות האלה לא מבינות שאני לא מתכוונת לשחרר אותם, אני לא אתן
להם לצאת! והתחנה כבר כל כך קרובה, אני כבר יכולה להרגיש אותה
כולם עוברים ליד התא שלי, התאים פתוחים אני רואה הכל, ואני
רואה אותם, אני גאה לקרוא להם חברים שלי, הם באמת חברים שלי,
חברים שהכרתי בזמן כל כך קצר. שלושה שבועות אני אתם, אנחנו לא
נפרדים לרגע אחד אנחנו כל הזמן ביחד, לא נפרדנו לרגע אחד! כל
אחד כמעט יודע מה קרה עם כולם, כל הסיפורים והאירועים, זה הכל
זכרונות שהם משותפים לכולם פה! כולם פה יזכרו את זה לנצח, ואני
אזכור אותם!
אח שלי יושב לידי ושוב צוחק עלי: "את שוב מתכוונת לבכות?"
ואני... (מנסה להתעלם מהדמעות) אומרת לו שלא, הפעם זה לא יקרה.
הוא מסתכל עליי ויש לו את המבט שלא מאמין למילה שאני אומרת,
אני יכולה להבין אותו, הוא הרי מכיר אותי כל חייו! אבל אני
מבפנים מבטיחה לעצמי שזה לא יקרה.
אני כבר רואה את עצמי על הרציף בתחנה מתחבקת עם כולם, נפרדת
מכולם, והכי חשוב מבטיחה לשמור על קשר ומבטיחה לעצמי שהפעם אני
באמת אשמור עליו (ואני מצליחה לשמור על ההבטחה שלי).
אני רואה בדימיון את אמא עומדת מהצד ומסתכלת על האנשים שהכרתי,
ואני עומדת גאה בהם כל כך וגאה בעצמי על זה שהם חברים שלי!

הרכבת נעצרת, הגענו לתחנה, והדמעות- פורצות החוצה ללא
מעצורים!
גם הפעם לא הצלחתי.