אני רוצה להיות חופשיה,
אני רוצה לא לבכות לעולם.
רוצה להיות מסוגלת לקבל את הדברים שלא בשליטתי.
רוצה לבנות סביבי חומה גדולה שרק בפני הרצויים תיפתח.
עוברות שניות, דקות, שעות, ימים, חודשים ושנים! אצלי הזמן
עצור,
כל המחוגים עומדים חסרי תזוזה, ואולי זה משהו שדפוק אצלי בראש
אבל הכל תקוע.
רוצה להיות חופשיה מעצמי, ממך, מכולם.
רוצה להיות מסוגלת להגיד מה שעל הלב בלי להרגיש מושפלת.
רוצה לטבוע בים ולנסוע רחוק רחוק כשהשיער מתנפנף ברוח.
אני רוצה לקבל חיבוק אמיתי ממישהו שאכפת לו.
אף פעם לא הייתי כל כך לבד ובאותו זמן - ביחד.
לא רוצה שינסו לפתור לי את הבעיות, לא רוצה לשמוע דעות.
רק רוצה את החופש שלי מהמחשבות.
ואולי האדישות בסוף באמת תהיה מה שיהרוג אבל כרגע היא מצילה.
תיהיו בטוחים שאף אחד מכם או מהתוויות המפגרות שלכם לא תציל
אותי.
נמאס לי מביקורת, נימאס לי ממבטים של אנשים.
רוצה להיקשר לדברים חומריים. בני אדם זה חיה בוגדנית ולא אמינה
עם כל כך הרבה דעות - בחיים לא נגיע לשלווה.
וגם לא גדר תציל את המדינה!
דור של משתמטים חסרי הווה או עתיד עם מוזיקה גרועה ובגדים
קטנים ובסוף זה מסתכם שאני עוד אחד מהיצורים הבוגדניים והלא
אמינים שעומדים כל היום ליד הגדר ושומרים שכל הרצויים לא יכנסו
ובאותו זמן מבריחים גם את הרצויים.

זה מה שיוצא בשתיים עשרה בלילה אחרי יום מטיש של יותר מידי
ביקורת ויותר מידי מבטים. ודווקא לא ממי שאתם מצפים.