אני כבר לא יכולה לדבר איתה, היא אטומה. אטומה להכל, לרגשות
שלה, לרגשות שלי, לרגשות של כולם. קרה, היא כאילו עטופה בשכבה
של קרח שכל פעם מקפיאה את הרגשות שלה. כאן הכל התחיל. בהתחלה
התחילו להיות לה סיוטים, בעקבותם היא התחילה להיות פרנואידית.
היא אפילו חשבה שאני, הבת היחידה שלה, מנסה להצית את הבית, אז
היא העדיפה להצית אותו בעצמה.

היא התחילה בחדר שלי. היא לקחה מצית והציתה את הוילונות.
צרחתי. אני לא האמנתי ואני עדיין לא מאמינה. התקשרתי מהר
למכבי-האש. ניסיתי לקחת אותה החוצה. זה לא הצליח, אז סחבתי
אותה בשיער.

משכתי אותה בשיער. כמה שזה היה כואב לי וכואב לה בכיתי. היא
צרחה. גררתי אותה אחרי במורד המדרגות והגענו לחצר. הצמדתי אותה
לקיר והתחלתי לצרוח עליה.
"מה קרה לך? השתגעת? מה את מציתה את הבית? את מנסה להרוג
אותי?!"
היא שתקה. היא שתקה שתיקה של ילד קטן, של אחד שלא מבין מה הוא
עושה.

אז שמתי לב, היא בכלל לא הקשיבה לי. היא הסתכלה לעבר איזה זוג
בעבר השני של הרחוב. הם התנשקו.

לפתע זלגה לה דמעה מהעין. הבנתי. מכבי-האש כבר הגיעו והכל
הסתדר. הם שאלו אותי איך הכל הוצת, כי הרי שלא היו סימנים של
איזה נר שנפל, לא היה בכלל נר. אז נתתי להם איזה תירוץ עלוב,
שיקרתי.

כשחזרנו הבייתה היו איזה כמה שעות שהיא הייתה בסדר, לא כמו
ממקודם, כאילו נשרטה השכבה של הקרח. לא הבנתי איך נוצר מהפך
שכזה בשניות ספורות. היא התקשרה לפסיכולוג שלידי היא קראה לו
"רופא" והוא נתן לה כדורים. דאגתי שהיא תיקח אותם. בטח אתם
שואלים למה אבא שלי לא דאג לה? כי הוא לא פה. הוא אף פעם לא
היה פה והוא כמוה, הוא בטח גם לא יהיה. הוא התגרש ממנה כשהייתי
בת 3 בערך ומאז היא כזאת, אתם יודעים, אטומה.

אחרי תקופה ממושכת שהיא הייתה בסדר, טוב נאמר לא בסדר, אלא
יחסית טוב למה שהיה פעם, היא שוב חזרה להיות פרנואידית כמו
פעם, מפחידה כמו פעם. היא לא התאפרה ולא התקלחה. האיפור שהיה
לה מלפני התקופה הזאת נמרח והיא נראתה זקנה חולנית. לא נתתי לה
לצאת מהבית. לא הלכתי לביצפר. פחדתי, פחדתי שתעשה איזה מעשה
מטורף והיא אכן עשתה.

זהו,אין לי כבר אימא.