יש לו עיניים מקסימות כל כך, שגם אחרי חיפושים מפרכים לא
הצלחתי למצוא כמוהן. הן העיניים היפות ביותר שראיתי בחיי. האמת
היא, שהן לא כל כך מיוחדות - אמנם גדולות ומלאות הבעה, אבל
חומות בסך הכל. יכול להיות שבעיני הן כל כך יוצאות דופן, כיוון
שאני רואה אותן כהשתקפות של הנשמה שלו.
יש לו חיוך מדהים. כשהוא מחייך, אני מרגישה כאילו לא אוכל
לבכות יותר לעולם. כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי בקול החמוד
שלו, אני מרגישה את החיוך הפנימי שלי גדל וגדל. כשהוא צריך
ללכת אני עצובה, בעיקר אם הוא שוכח להגיד לי שלום.
הוא גורם לי לרצות ילדים. ברצינות! כמובן שלא ממש עכשיו, אלא
בעוד כמה שנים... אבל הוא גורם לי לחשוב על עצמי בתור אמא,
מטיילת עם תינוק מקסים בעגלה, הולכת עם ילד קטן בן ארבע
לקניות, קונה לו בגדים... יצור נמוך ושמנמן, שכל קול קטן שהוא
מוציא גורם לי לפרכס מרוב אושר. אתם מכירים ילדים קטנים.
חמודים נורא.
אם אני אצטרך בסוף השנה להגיד במה תרם לי פרויקט המחויבות
האישית, זה מה שאני אגיד - נכון שלא טיפלתי בילד נכה, בניצול
שואה או בילדה שננטשה ע"י ההורים. נכון שלילדים שאני מטפלת בהם
יש הורים שאוהבים אותם, מן הסתם יותר משאני אוהבת אותם, ובתים
חמים ונעימים לחזור אליהם, אבל אני מבינה עכשיו למה אמא שלי
מתכוונת כשהיא אומרת שתמיד אני אהיה הענת הקטנה שלה.
אין לי ספק שהעובדה שהוא בן 4 היא זמנית, אבל אני לא יכולה
לדמיין אותו בן 16, חווה את החוויות שאני חווה היום. בתודעה
שלי, הוא וכל הילדים במעון ישארו קטנטנים וחמודים לנצח.