הרוח הזו.
הרוח הזו, הלוואי שלא תיגמר לעולם. כשיש רוח יש שוב תקווה.
לאן שאני לא אסתכל אני רואה אנשים. לאן שאני לא אסתכל אני רואה
פלאפונים. אני רוצה יום אחד לשבור את כל האנטנות שלהם, גם אלו
שבעציצים. אז לכולם תופיע ההודעה 'בלתי זמין' וכל מה שהם יוכלו
לעשות עם המכשירים המעצבנים האלו זה לשחק סנייק. אבל בעצם, זה
ממילא מה שכולם עושים עם הפלאפון. צריך להרוג את כולם. שהרוח
תבוא ותיקח מכולם את המכשירים ואז כולם ימותו משעמום.
איזה מזל שבבית לא הרשו להחזיק פלאפונים. אני מכיר כמה אנשים
שהצלצול הזה היה מוציא אותם מדעתם. ידיד שלי למשל, הוא נורא
אוהב מוזיקה קלאסית. הוא יכול לשמוע תיבה אחת וכבר לדעת לאיזו
יצירה היא משתייכת, מי כתב אותה, מתי ולמה. אם הוא היה שומע את
כל הצלצולים האלו הוא היה שובר את המכשיר שצלצל ואולי גם את מי
שהחזיק בו. אבל הוא חמום מוח. אני לא. אני סתם אוהב את הרוח.
 
לנו בבית לא היו פלאפונים. גם לא טלפונים. רצו להגן עלינו
מהעולם, מהרדיפה האינסופית אחרי הזמן. הרדיפה הזו יכולה לשגע
אנשים. כשרצינו לדבר אחד עם השני משני חדרים נפרדים אז סידרנו
לעצמנו רשת טלפונים פנימית שבנויה מגביעי לבן וחוטים שמחברים
ביניהם. זה לא מצלצל ואי אפשר לשחק בזה סנייק. רק לדבר. חוץ
מאשר כשיש רוח חזקה שמפריעה לקשר.
אני זוכר את הרוח בשערות של הבחורה ההיא. הייתה יפה. גם היא לא
אהבה פלאפונים. ניסתה להסתדר בלי פלאפונים ודווקא עשתה את זה
בצורה יפה מאד. חבל עליה. איזו רוח חזקה הייתה בהלוויה שלה.
יום אחד היא דפקה אצלי בדלת וביקשה להשתמש בטלפון. זה היה
כשעוד היה לי אחד אז הזמנתי אותה פנימה. איך שהרוח פרעה את
השערות שלה כשהיא עמדה בפתח מדלת, פשוט לא יכולתי לסרב. היא
צחקה כשראתה איך שאני מסתכל עליה, שאלה אם אני מניאק. אמרתי לה
שלא, אני סתם אוהב רוח.
אחרי זה נפגשנו עוד כמה פעמים. התיידדנו. ביחד שנאנו פלאפונים
ואהבנו רוח. עצוב.
אני מתגעגע לבית. שם הכל בסדר, מוגן כזה. אין פלאפונים וגם לא
יהיו. לא כמו אצל הבחורה ההיא. שנאה פלאפונים אבל ברגע שהחבר
שלה נסע לחו"ל והבטיח להתקשר היא ישר קנתה אחד כדי שיוכל
להתקשר אליה בכל זמן. בהתחלה היא לא נתנה את המספר של הפלאפון
שלה לאף אחד חוץ מהחבר שלה. אח"כ היא החליטה שזה לא יכול להזיק
אם גם אנשים אחרים יוכלו להתקשר במשך כל שעות היממה. שמה לה
מין צלצול כזה, השביעית של בטהובן בפעמון של אוטו-גלידה. בסוף
היא התחילה לשחק סנייק. וזה היה כבר יותר מדי. היא אפילו לא
הרגישה את הרוח.
הייתה הרבה רוח ביום ההוא בים. היא שוחחה בפלאפון עם חברה. היא
לא הרגישה את הרוח עד לרגע שהיא חנקה אותה. היא צעקה לי 'אתה
משוגע'.
אני לא משוגע, אני סתם אוהב את הרוח.