הרגשתי לא נעים להתנשק אתה לידך, ממש הרגשתי כאילו נעצתי לך
סכין בגב...
אתה זוכר כשהיינו שלושתנו אצלך...
ואפילו הרגשתי שאתה ממש איש מדהים,
שאתה הבן אדם שהכי ראוי להיות אתה, כליל השלמות.
הרגשתי כאילו גזלתי חלב מתינוק,
כאילו הרסתי משהו יפה.
לא הבנתי איך היא לא שלך.
כל פעם שחשבתי על הנושא הרגשתי כבוגד, הרגשתי שנישלתי אותך
מזכויותיך, כל פעם שהייתי מדבר אתך על הנושא הזה, אהבה, יכולתי
להרגיש ביס קטן ננגס לי מהלב...
יכולתי להרגיש זעקה של אלף מעונים שנצטוו לעבור טהרה לפני
הוצאתם להורג בימיי הביניים.
לא יכולתי להאמין שמישהי תבחר בי על פניך, אותו אדם שאוהב לתת,
שמרגיש נבוך לקבל, שלא רוצה בגלל אהבתו, בגלל תחושותיו
המדהימות, אותו אדם שלא יבגוד, שלא ישב לרגע בלא מעש- שיאמר
ויעשה.
חבל שטעיתי. אבל אתמול הבנתי משהו חשוב:
גם אם אתה האיש שמגיע לו,
אני לא אקרב אותך אליי. אני לא אתן לך להיכנס.
אני כל-כך לא הבנתי מה רצית, לא הבנתי מה היה המניע שלך.
אני עדיין לא יודע, אבל זה ממש פוגע בי.
אני מרגיש נבגד ועלוב, בודד במערכה.
כל מה שאני מתאר לעצמי שאתה הרגשת באותם ימים טובים של שנינו.