כנבט המסרב להיפרד מקליפת זרעו,
ועומד שפוף אל מול קרני השמש המחממת
וקליפתי היא את.
ואכן בעבר שמרת ועטפת באהבה,
אך בעבר.
והשלמת אותי ונוצרנו מאותו החומר,
וידוע לי כי בעבר לא יכולתי להתקיים בלעדייך
והינה אני שוב נאחז בעבר...
כל-כך קשה להיפרד.
ועדיין נזכר בלילות ארוכים מהעבר
עבר
בער
רעב
עב
בר
וכל-כך רע.
אך לא רע שהיה,
כי אם רע שנתלה
בעבר
שנגמר.
האם ידעת?
האם ידעת -
כי יום אחד תושלכי מעלי
וניפרד...?
כל ילד מכיר את ההמשך.
כל הדיוט מכיר את חוקי הטבע האיתנים
ועדיין כנבט המסרב להיפרד
מרכין את ראשי לאדמה
ונאחז בקליפה,
בך,
ומסרב להיפרד.