נדמה לי לעיתים ששקט היורד מהשמיים הסדוקים
אל רחוב קריר הוא כמו יגון עטוף בחיוך
דק. אך את הכאב הזה אי אפשר להסתיר עוד.
חרף ניסיונותיי הרבים. ומאוחר יותר אדע לספר
איך כמעט כל חיי, קיפלתי בדידות אל תוך ספרים בלויים
עד שהאותיות השכיחו ממני פגישה אבודה.
והיו משאלות שנתחבו בחופזה תחת המזרון
והייתה מציאות שהורכבה בעיקר מהרצון להתרחק,
אך עכשיו הם כבר לא יזכו להכיר.
"היה סיכוי פעם. לחיים אחרים", אומר לעצמי
באכזבה כעוסה השמורה רק לאלו
שתקוותם חרושת קמטי עייפות ופניהם
עוד קורנות נעורים חמצמצים בטעמם.
גם זו הבטחה, אומנם כוזבת, לנדודים.

וכשאני מביטה, לא נמצאו סימנים מקדימים
לעצב. אף אחד לא טרח לספר על נסיעות
הלוך ושוב בתוך הקרע שעל דפנות לבי וכבר
קשה לי להיאחז בנשימות אחרונות, מפרפרות.
אף אחד לא אמר דבר על מחזרים סמוקי תקווה אחת
או שתיים, לשסף את דרקוני היגון שריחפו
מעל מיטתי. גם מן המרחק תמיד הצלחתי
לשבור אותם על לחיי והיה זה ניצחון חלול לומר
שהם אינם אוהבים באמת, להקל ראש מעוטר
תלתלי בוסר המחכים להבשיל ליופי שאינו רגעי.
הם אינם יודעים איך לבי נטה לוותר
על חלומות שניעורו ממני בחושך
והותירו אחריהם ריקנות נוראית, מדממת.

ואין זה מוקדם מדי להודות שהיום נדחק
אל בין סדינים ספוגי געגועים
שאני עוד מבקשת לשאוף אל קרבי
את ריחם.
חדר המיטות הריק הוא הרגע
אשר קפא במקומו
על אשליות שהתפכחו.
המרחקים לא חדלו מלהיות מרחקים
הלילות מיאנו להתנחם בבדידותם
ואני לא שבתי עוד לנפץ אושר
אל תוך עיניים דומעות.