תמיד דמיינתי את עצמי עומדת על במה, מול קהל של אלפי אנשים שרק
משתוקקים לשמוע אותי אומרת שתמיד דמיינתי את עצמי עומדת על
במה, מול קהל של אלפי אנשים שרק משתוקקים לשמוע אותי אומרת
שתמיד דמיינתי...
דמיינתי שאני אומרת הרבה דברים, אפילו חסרי טעם. פשוט רק אני
והבמה הזאת, ואני שווה ומדהימה ויפה, ולא מפסיקים להגיד לי את
זה או לצעוק לי את זה מהקהל, ואני מתעלמת או דופקת חיוך אדיש.
"אח, כמה אני חזקה, כמה אני חזקה".
ואלפי אנשים אולי אפילו צופים בבית בטלוויזיה, כי זה שידור חי.
וכל הארץ בהתרגשות, אולי אפילו העולם. ואני מדברת, ובכלל לא
משנה מה אני אומרת. כל העולם מלא בהתרגשות. אף אחד לא מיוסר
מדבריי וממילותיי.
אין לי שום הצהרה פוליטית או חוות דעת על הסכסוכים של המדינה.
סתם לשיר, לדבר, אבל שיצפו בי.
יצפו בי, כאילו בטוב. יצפו ויאהבו. ואולי גם אני אוהב.
הפחד הזה, הציפייה הזאת מעצמי.
אולי אלו מילים שכבר נמאס לכולם לשמוע, אבל באותו ערב שאני
אגיד את זה - כולם ירצו לשמוע.
הם יכמהו לכל נשימה ונשיפה וכחכוח בגרוני. לכל "אמממ... ו...
אה..."  ולכל קיטשיות מלוקקת שאני אוציא מהפה.
זה בדיוק מה שרציתי. לעמוד על במה, להוציא כעס - בלי שיבקרו
אותי. עמדת כוח.
רוצה שיתוק, ריתוק!
כל כך משעמם לי לבד. אני כבר מכירה את החומר שלי ואת המחשבות
שלי... אני רוצה להראות לאנשים את היצירה שלי - אותי!
את מה שאני עושה ואת מה שאני טובה בו. לבד אני חרדה מדי,
שיפוטית מדי. אני רוצה להקיא את עצמי בפני העולם ולהרגיש
הקלה.
אני רוצה לשיר! לא, לא... אני רוצה לרקוד!
שיבהו בגופי ויגידו: "וואו, היא פשוט מושלמת, היא מדהימה".
שלא יהיו להם מילים לתאר אותי בכלל, שהמילים לא יספיקו.
אני רוצה שיסתכלו מכף הרגל ועד הראש שלי, לאט ובקפדנות, ושלא
יהיה להם מה להגיד. שאותם חארות שצחקו עלי יישבו שם ויפעמו
מגופי, מהתנועות שלי. מה יש? מה יש?
אפשר לחשוב.
נו, בטח שמליון אנשים רוצים לעשות את זה, אבל אני אעשה את זה.

אני, אני, אני!
אני יודעת שאני צריכה להפסיק לחשוב על עצמי, אני פשוט רוצה
לתקן אנשים.
אני לא שתלטנית-כפייתית, אני משתפת!