מעולם לא התיימרתי להיות טוב עם מילים. הזהרתי אותך מהקללה הזו
שלי לפני כל כך הרבה זמן, והנה אני שוב מזהיר. המילים יכולות
להיות אויבותיך הגדולות ביותר. או בעלות בריתך החזקות שתמצא.
לא לשווא נאמר המשפט 'הקולמוס חזק מהחרב'. מילים יכולות להיות
הרסניות הרבה יותר. מילים יכולות לבנות ולהרוס. מילים יכולות
לעשות כל שתבקש מהן. ובו בזמן אתה תכרע מולן ותתחנן על חייך.
תתחנן שיגאלו אותך מייסוריך האינסופיים. תתחנן להבנה, לקמצוץ
אהבה. תתחנן לחיים.
כשאני מצליח לנפות מראשי מחשבות חסרות ערך ומגיע לטהור, לפז -
אז אני רואה אותך. מופיעה מולי, מחייכת את חיוכך הצחור. בת
הצחוק שלך נישאת עם הרוח. לאן - זאת לא אדע. מדוע - זאת אוכל
רק לנחש. איך - נפלאותייך שלך. ואינני מנסה להבין. אינני יושב
יומם וליל, מנסה להבין ולחקור את המופלא ממני. אולי זו חולשתי
הגדולה, אך גם הכוכבים היו מקום הרבה פחות מעניין אילו הכל היה
ידוע. וכך אני מתבונן בך. כשאת עמי, כשאת רחוקה, כשאת נמצאת
בין זרועותי ועדיין מרגיש אני את הריחוק שאינו ניתן לגישור.
מדוע? איך? לאן? ועדיין לא עניתי על השאלות הללו.
מילים אינן באות בקלות. הן אינן מתנה משמיים, הן אינן חוש או
כשרון. מילים נמצאות סביבנו, בכל עת ביום, בכל עת בלילות. ואנו
משתמשים בהן ללא אבחנה. ללא היכר. ולמרות זאת, כמוך, כשאני
מצליח לנפות את המילים המיותרות, את המילים חסרות הפשר, ומגיע
לטהור, לפז - אז אני רואה אותך. מופיעה מולי. כאשר מילות הלבנה
אשר הקפתי עצמי - מקיפות אותך. ושוב אינני מבין. איך, מדוע,
לאן. השאלות לא משתנות. אלו אנו שמשתנים.
אינני מסוגל. אולי עמוק בפנים אינני רוצה. פעמים שאיני מסוגל
להתבונן בעיניך. עיניך התמימות, הטהורות. עיניך הצוחקות,
הנבונות. ושוב אינני מוצא את המילים. ושוב אני מתבונן בתווי
פניך. מחכה לנס. שרוע על מיטתי. מחכה לנס. האם את היא הנס? האם
אני עיוור מכדי לראות זאת?
ושוב את צוחקת. אולי מתוך מבוכה. אולי מתוך הכרה. אולי מתוך
רוע. ואני עומד מולך, מתבונן בעיניך. אינני יכול... לא, אינני
רוצה להתיק את מבטי מעיניך. אינני אלא אדם. אדם בעל מטרה, אדם
בעל נפש וגוף נושם. אדם. ושוב מבטינו ניתקים. ושוב אינני מסוגל
להתבונן עוד בעיניך. האם זו המבוכה? ההכרה? אולי הבושה?
את התשובות לשאלות אלו לא השכלתי למצוא. הרחקתי עד קצוות תבל
כדי להביא תשובה אשר תספקך. אך כל תשובה שהבאתי לא מילאה את
תפקידה, ושוב חיפשת לך תשובות אחרות. ואני עומד, מחוסר יכולת
לנוע. מחוסר יכולת להתבונן בעיניך, מפאת הבושה. מפאת ההכרה
וחוסר היכולת -  אינני מסוגל לתת לך את העולם.
לבדי. בחשכה אשר לאיטה הפכה להיות לחלק בלתי נפרד מחיי. או
אולי הפכה היא להיות חיי. ואני מתבונן אל תוכי. ואני מתבונן אל
העולם. אינני מאשים אותך. אינני העולם. אני יכול רק לתת לך את
חלקו. אני יכול רק לתת לך את לבי.
השקט הבלתי נסבל. הוא חודר אל עצמותיי, הוא מנפץ את דרכו אל
תוך מוחי. הוא אינו משאיר דבר בדרכו. השקט והחשכה. שניים הם.
כמונו, את ואני. אך לא רחוקים אחד מן השני. אלא יחדיו. הם
יחדיו הורסים תקוות. הם יחדיו מאכלים את האהבה. הם שניהם
ממלאים את הגוף בתחושות אותן אין הוא יכול לשאת. לא על כתפיו.
שניים אנחנו, כנגדם. הם הורסים תקוות; אנו נותנים את האור. הם
אוכלים את האהבה; אנו יוצרים אותה. הם ממלאים את הגוף בתחושות
אותן הוא אינו יכול לשאת; אנו בונים את העולם.
יחדיו. כנגד עולם ומלואו. יחדיו, כשבלבנו מטרה אחת. מה היא
אותה מטרה?
על שאלה זו השכלתי לענות. על שאלה זו לא אתן את הדין. לא אתן
את הדין עליך, אהובתי. לא אתן לחשכה לחוש אותך. לא אתן לשקט
לסקול אותך. לא אתן לשניהם להגיע אליך. תמיד אהיה שם, מתבונן.
אולי רק מנסה. מפני שעיניך כבר מזמן הפכו למקדשים. הכיצד
תתבונן בטוהרה שכזו מבלי לחוש רגשות אשם כל ימי חייך? הכיצד
תתבונן בפלא עולמות מבלי לחוש את לבך פועם בקרבך, כאילו הייתה
זו הפעם הראשונה בה פעם? הכיצד אוכל להתבונן בעיניך, אהבת חיי,
מבלי שאוכל לחוש דרכן את אשר אני נותן ללא כל תמורה?
מעולם לא התיימרתי להיות טוב עם מילים. אך אני יודע - ללא כל
חשכה וללא כל שקט מחריד - כי אותן המילים אשר בהן בחרתי להשתמש
הן הפז, הן הזהב המובחר. אך את היצר. את היצירה.
את, אהובתי, הסיבה.