שאלה:
"נניח שנקרע לי התיק ביציאה מביה"ס. תיק כזה, מסוג שניתן לתאר
ברוב חסד כ'מלא אופי'. או אפילו ברחמים של ממש, 'מושקע'. כלומר
יומרני.
נניח הוא נקרע ביציאה מביה"ס, נושר מגבי ונחבט בשביל המרוצף.
ותכולתו מתפזרת לעיני כל: יותר מדי דפים, טמפונים, עטיפות של
ממתקים, ריח רע של משהו שכבר שנים צריך כביסה.
מהר לאסוף, לחבק אל הגוף, ולרוץ. "
קיץ
המלחמה התחילה ביום האחרון של אוגוסט, בצורה מסודרת ותרבותית.
מדים הונפקו, מספרים סידוריים, ערכות מגן. יומני חדשות ביקשו
במאור פנים מאזרחים להקיף בעיגול את התאריך הנקי והמסודר
ביומניהם - הפעם נסיים את העניין כמו שצריך.
או שאולי היא התחילה קצת קודם לכן, איפשהו ביוני. אינני סומכת
על זכרוני; התקופה ההיא זכורה לי רק כהבזקים קיציים, מחוקים
למחצה, בין הביקורים בירושלים.
בירושלים אחי גר, בדירת רווקים קטנה עם שותף. הוא עבד בטכנאות
מחשבים, ולמד מכך תעלולים שרוב האנשים אינם חולמים עליהם. הוא
חי הרבה יותר מרוב האנשים, או שאולי יותר מהר - או, הוא הסביר
לי פעם, אבל מעולם לא הייתי חריפה בעניינים טכניים.
אבל כמה אהבתי את התעלולים שלו! בעזרת המחשב הוא ידע לרחף,
לסדר כוכבי לכת זעירים בספירלות נאות, הכל. הוא יצר עבורי
מדרון ירוק, אינסופי, שסופו בצוק הסלעי, המשונן ביותר. העשב
נצנץ בטיפות זעירות של טל; שברתי את אחד מגבעוליו, ומעגלים
חשמליים זעירים נגלו לעיני.
ברוצי במורד העשב הגבוה יכולתי להיות חתול מגודל בעל כפות
קטיפה. יכולת להיות לא-מאולפת. טסתי בלא מאמץ מבעד לאוויר
הרענן, והחשמל דקר בכפות רגלי העדינות, מבעד לקטיפה. כאשר
זינקתי מעבר לקצה הסלע עלתה עננת עשן קטנה מעורי החרוך, והתמזג
בניחוחם המשכר של הצמחים והאדמה הפורייה.
באוטובוס הביתה נמלא פי מים למחשבה על המדרון הירוק הרענן
והחופשי. חשבתי על החתולים הגדולים שהיינו אחי ואני, משתובבים
כגורים, בטפרים משוכים פנימה. הצטערתי על חולשת רגלי
העירוניות, המנוונות, והחלטתי לאמנן.
את תחילת המלחמה החמצתי, אם כן, מכיוון שהייתי עסוקה או
בנסיעות הלוך ושוב לירושלים, או בהליכות רגליות ארוכות על מנת
לאמן את רגלי.
היה אז קיץ חם, חום-צהוב דהוי ולח, שהאדמה עצמה העלתה אדים.
הייתי הולכת בשדות קוצים, על אספלט לוהט; צעדתי צעדות ממושכות
על האדמה החומה והעשירה של הפרדסים, ורצתי בדהרות קצרות בין
בניינים חשוכים במרכז המסחרי. רציתי שרגליי יהיו כה חזקות, כה
קשוחות, שאוכל לרוץ על גיצי החשמל השורפים, בגניו המכושפים של
אחי, מבלי להיכוות. בפעם הבאה, הבטחתי לעצמי, אהיה נמר
שנחרבות, ארי המערות הפרה היסטורי, החתול הכי גדול.
הבטחתי לעצמי שהעולם יזדעזע כאשר אנחית את כפתי האדירה על
העשב, והבטחתי לעצמי לשאוג.
פעם, ברוב מסירותי, יצאתי לריצה בלילה בו התרחשה הפסקת חשמל.
זו הייתה האפלה מכוונת, בשל צרכי המלחמה ההולכת ומסלימה, אך
אני לא ידעתי. וגם לא היה לי אכפת. יצאתי את ביתי יחפה ורצתי
לאורך פסי הרכבת עד סופה של המסילה, ובחזרה. הרכבת הייתה באותה
עת מושבתת גם היא מחמת המלחמה: האויב הרבה לצלוף בנוסעים
ולפוצץ מסילות וגשרים. היה סיפור זוועות אחד על נער יתום שנפגע
בעיניו, ובאין מי שייבוא לאסוף אותו, אחז בזנבה של כלבתו והניח
לה להוביל אותו. היצור השפל הוליך אותו במעגלים, עוצר לגרור
חלקי גופות חרוכים וללעוס את בשרם, המעלה צחנת גומי שרוף.
אך גם את זה לא ידעתי באותו הלילה, ברוצי דרומה. דווקא נגע
לליבי מראם המיושן והרומנטי-משהו של פסי הרכבת, שמעליהם זרח
ירח צהוב ותפוח. כה מוקסמת הייתי מהנוף הלילי השקט, שדימיתי
לראות מעין אבקת פיות מנצנצת מכסה את הכל. ורצתי. ואחר כשלה
נשימתי והלכתי. אבל לא הפסקתי, ומעט לפני שראיתי את השמש עולה
מהצד הלא נכון הגעתי חזרה לביתי והזדחלתי למיטה לישון.
בבוקר העירה אותי תחושה מדגדגת בבהונותיי. גירדתי מתוך שינה,
ומייד פילחה את שוקיי דקירת כאב כה עזה. בדיקה קלה העלתה שאותו
אבק-פיות מעודן הייה בעצם ערב-רב של שברי זכוכיות, ושבמרוצתי
עליהן נחתכו רגליי הלא-מוגנות בצורה נוראה.
שכבת העור העליונה הייתה מרוטשת וקרועה, וזרועה כולה אלפי
יהלומים קטנטנים ומצודדים.לא היה דם. במקום זאת נטף כל האזור
מין נוזל שקוף-צהבהב, צמיגי. לחצתי בעדינות על העור המושחת,
ושברי הזכוכיות החליקו החוצה אחד-אחד. אספתי אותם בקפידה,
ושמרתי.
שטפתי את רגלי במים חמים, והנוזל העכור החליק עם המים בטיפות
עגלגלות, כמו שמן בישול. והיו גם טיפות שנצנו בכל צבעי הקשת,
כמו שמן מנועים על כביש רטוב.
פחדתי אפילו לנחש מה היו החומרים שנטפו מרגליי; תיארתי לי
שאילו איזשהם רעלים תעשייתיים, ושהם מתנקזים בתהליך טבעי
ובריא. חשבתי על חביות מצופות מדבקות אזהרה מפני חומר
רדיואקטיבי, קבורות עמוק עמוק באדמה, רק מעט מעל שכבת האקוויפר
הבתולית של מישור החוף. חשבתי על נהרות מכוסים קצף לבן וטהור,
ושעל גדותיהם משתובבים ילדים הסובלים ממחלות ריאה ונשימה.
חשבתי על נשים הרות, עדינות כציורים, לוקחות כדור כנגד בחילת
הבוקר ויולדות מפלצות חסרות-גפיים. ניגבתי את רגליי בזהירות.
כבר באמצע הדרך לביה"ס החלקתי ונחתתי ברוב חן על עצם הזנב. מבט
לאחור גילה שהרחוב אמנם ריק, אך מאחורי מנצנץ נתיב שמנוני של
טביעות-רגליים יחפות. עקבותיי הכתימו את הכביש כמו פסולת של
ניתוחים פלסטיים.
מחיתי את רגלי על המדרכה כמיטב יכולתי, ומאחר וביה"ס לא בא
בחשבון, טיפסתי מעבר לגדר חיה ועשיתי את דרכי חזרה הביתה
בקיצורים ומחבואים.
ההפרשה השמנונית לא פסקה גם למחרת, וגם לא במהלך כמה ימים.
במהרה החלתי לשאת בתוצאות. הפכתי לשוכנת קבע בחדר האמבטיה או
בחדרי, שהאור בו כבוי. אני, שהייתי ממזר היפראקטיבי, ילד נזק
עם ברכיים שרוטות ועור שזוף, שיערי צרוב-השמש מרחף תמיד סביב
פני. עתה הפכתי ליצור צללים, והתחבאתי והתבודדתי. מרגליי,
המכוסות מעין ג'לי צהבהב, נדפה צחנה מתמדת של בישול או טיגון
שלא עלה יפה, מזון עשיר שהתקלקל. לא יכולתי לעשות דבר; רחצתי
לעיתים קרובות ככל האפשר, והסתתרתי.
אמי הכריחה אותי לבקר בביה"ס, ובלעדי זאת לא הייתי יוצאת כלל
את הבית. בתוך נעלי הכבדות היו רגליי קשורות בשקיות הדוקות,
והלכתי לאיטי על מנת שלא להחליק בתוכן. פחדתי פחד-מוות מימיי
קיץ חמים, מחוף הים, בריכות, סנדלים. בעבר הייתה אימי כועסת
שהייתי נעלמת לשעות, מפקירה את עורי ושערי לרוחות ולשמש ומסרבת
לנעול את נעלי. עתה, משבקושי יצאתי את חדריי, היא נתקפה ייאוש,
והייתה פורצת בהתקפי צחוק היסטריים למשמע קולי.
את המשך המלחמה הפסדתי, אם כן, משום שהייתי נעולה בחדרי, מלאה
ברחמים עצמיים. אין זו תקופה שאני אוהבת להיזכר בה, ולכן לא
אתעכב עליה שלא לצורך. ככל יצור פגום, הושלכו לי אך השאריות.
אין זו אשמתו של איש. דיי לומר שידעתי את מקומי, נשמרתי אליו,
ודבקתי בצורה נואשת בכל שביב תקווה לזכות שוב בחיי.
וסביבי סערה המלחמה.
לבסוף סיפר לי אחד מחברי המעטים סיפור שהיה לי לעזר רב. הוא
התוודה בפני שפעם, היה שיערו שמנונית ודוחה, ועל כן גילח תמיד
את ראשו. פעם אחת חלה (שכן הוא היה נער עדין, ובריאותו רופפת
עד מאוד), והיה אסור למיטתו שבועיים תמימים. במהלך זמן זה סבל
מהזיות, ולא יכול היה אלא ללגום מעט מים. חומו עלה והוא בער.
וכל הזמן הזה, פחד כי שיערו הצומח יותיר כתם מתועב על הכרית.
אך ראו זה פלא! בשובו לאיתנו גילה כי עור ראשו נקי ונעים,
והפלומה הקצרה שצימחה בינתיים היא עדינה ורכה. הוא קישר כמובן
את החלמתו המסתורית עם הרעב, ומאותו היום חדל לאכול.
הוא חי כמו הפניקס, בכך שפעם בכמה שבועות היה מת מרעב וגופו
הכחוש היה עולה באש, בוער ונשרף מבפנים. ומתוך האפר הוא היה שב
וקם, נקי ובריא. עיניו דלקו תמיד באיזו להבה שחורה, וקיבלו
יכולת ציפורית-משהו להביט לצדדים. בלילות הייתי חולמת עליו
מעופף מעל לבתים הנמים, מטיל את חיתתו.
הפסקתי לאכול. ראשי היה סחרחר עלי כל העת ותנועותיי חדות
ועצבניות. אך לאט לאט, כחלום הנמתח לאורך ימים שמחציתם ערות
ומחציתם מחלה, החלה ההפרשה הצהבהבה, המסריחה, להתמעט.
בשיא האקוטי של מצבי הייתי צריכה לקרצף את רגליי כל שלוש שעות.
בקפיצת-דרך דרמאתית לא נזקקתי פתאום ליותר משתי רחיצות ביום.
אז אחת, ולאחר מכן רק אחת ליומיים, לשלושה, לשבוע. ולבסוף, לא
נותר אלא ברק קלוש, בריא למראה כזיעה נורמלית, שניתן היה לנגב
בחתיכת נייר טואלט יבשה.
לאחר שהורדתי ממשקלי כגודלו של ילד קטן, נרפאו כפות רגליי
לחלוטין ויבשו. הפצעים נסגרו, ויכולתי לנעול כל נעל-בד עדינה
שאחפוץ. יכולתי גם לרחוץ בים יחפה, ולחפור בחול בבהונותיי
הבריאות. יכולתי, אבל קניתי לי נעלי צבא כבדות.
לעולם חששתי שהחתכים ישובו ויפערו, מדממים שומן עכור ומסריח.
סתיו
הורדתי ילד קטן מגופי. הייתי חושבת על כך הרבה. ולאחר זמן מה
באמת שמתי ליבי לסימני היעלמו. בצדודיתי היה חסר פתאום הקו הרך
של סנטרו. כתפיו הרחבות התמוססו.
אך היה זה ילד בלתי מוצלח במילא, בדמיוני. ראיתי אותו כאחד
הפרחחים זבי החוטם שקוראים לכל בשמות גסים, מפחדים להיוותר
לבדם ומחטטים באוזניהם כשאיש אינו מסתכל. דימיתי אותו מכוער,
טיפש. רגליו הגדולות מכוסות שיער דליל שבדיוק די בו לפגום ואין
די בו להעניק איזה נופח גברי. לא הצטערתי על היעלמו.
אולם הוא בכל זאת היה ילד, ועל כן בנו של מישהו. אמרתי לאימי
שבנה מת, ונעניתי בשאגת צחוק מוטרפת.
פתחתי את דלת חדרי ופסעתי החוצה מן הבית, ביוזמתי שלי ובאמצע
היום, בפעם הראשונה מזה כשנה. אימי השתנקה באחת מיללות הצבוע
העמוקות שלה והביטה בי בעיניים כה כחולות וזרות.
לאימי יש עיניים כמו בריכה טבעית, נעות בין טורקיז בשיאי כעס
או טירוף, ואפור-גשום בעת שמחה. לאימי יש עיניים אצילות
ואירופאיות, והבעה נקייה ולמודה בהן. לאימי יש עיניים ישרות
וישירות, והן רואות מבעדי, ורואות מבעד לדוק הזקנה המתעבה על
שאר גופה.
כאשר נולדתי היו לי עיניה של אימי, כחולות וזוהרות. כשהייתי
ילד חוץ קטן ושזוף. אי שם לאורך דרכי החשוכה יותר איבדו עיניי
את נוגהן, כהו ומתו. בזמן שביליתי מסתתרת, עטופת בדים כהים
וכבדים, נרתעת מהקיץ. עתה הן חומות כאדמת שדות גסה. רק לפעמים,
בימים עדינים וקרירים, יש בהן מעט ירוק חי של זית.
בימי גסיסת הקיץ נסעתי לירושלים למצוא את אבי.
באופן כללי, ידעתי שאבי קיים. ידעתי גם שהוא שיכור, מובטל,
שמן, ובעל נטייה לדיכאונות. ידעתי שאמי טענה שהוא התעלל בי
ובאחי בילדותנו, אך העניין לא שינה לי מספיק על מנת שאחקור
הלאה. זכרתי אותו רך וגבוה, עם עיניים חומות נבונות תחת גבות
סבוכות, וקול נעים.
מצאתי את אבי בדירה קטנה וחומה. היא הסריחה מתריסר דברים
שונים; נקניק, אפטרשייב, בצל, תרופות, עיתונים ישנים ואוכל זול
ורעיל למחצה. על כל קוטנה הייתה הדירה כמבוך של קירות צהובים
חשופים, ובדלת היה מנגנון ממזרי - ברגע שהנחתה לה להיסגר,
נזקקת למפתח על מנת לפותחה שוב.
המפתח, כמובן, אצל אבי. והוא ישן.
ישן, ואינני לעולם לעולם רוצה להעירו. רגלו הפילה את שפופרת
הטלפון לרצפה, החוט תלוי שם מת ומתוח כמו במוניטור. יש ריח
חריף של נוזל חיטוי. אני מסתובבת בשקט על עקביי, כלואה במטבח.
יש אמנם עוד יציאה אבל אבא גרר לשם כורסא, שאני לא יוכל לטפס.
אבל הרי לזחול אני יכולה. תחת הכיסא שלו, שרק לא יזוז. אבל הוא
נוחר וכשהוא נוחר הכיסא מרעיד סביבי וכשהוא מרעיד בורחת ממני
יבבה.
אחר כך אני לא פוחד, כי אחיזתו של אחי אמיצה על פרק ידי. אני
שקט וצייתן כשיורדים יחפים במדרגות. איך הוא השיג את המפתח אני
לא יודע וגם לא אכפת לי בכלל.
או, אלו אינם זיכרונות. סתם מעשיות דרמאתיות שאני ממציאה על
מנת לשעשע את עצמי. ומרוב השחזורים בודאי שכבר אינן נכונות;
הרי כשחוזרים על מילה די פעמים היא מאבדת כל משמעות והופכת
לבליל צלילים מקרי. למי אכפת. שברתי את הידית, ועקרתי עימה
מחצית מן המנגנון. וגם קשרתי חוט שאת קצהו האחר החזקתי בידי,
ופסעתי לתוך המבוך מוגנת.
אבי היה שיכור כלוט. הוא רבץ מול הטלוויזיה, על מה שנראה כמו
מושב אחורי של מכונית שאולתר כספה. הוא לא זיהה אותי, לא כבנו
ולא כביתו. נפנפתי תמונות ישנות ותעודות לידה תחת אפו; הוא
התעשת דיו על מנת להתחיל להתנצל.
אך הוא לא הבין. הוא ניסה לדחוף לידי טושים צבעוניים וגושי
מרציפן. עיני השתהו על נקודה ניטראלית מעל לראשו. על ציור
מעוות, ששמי חתום עליו בכתב ילדותי; הקישוט היחידי על הקיר.
עתה נראו לי עיניו של אבי גדולות ועמוקות, וקולו השיכור
מתחנחן. ניחמתי וחזרתי על דברי, והסברתי בעדינות שאני היא
ביתו, וגם בנו, וגם ביתו שהיא רוצחת בנו. שאני אני קייל והבל
באחת.
אבי לא הבין. הוא נשען קרוב והחל מספר על חוויה הומוסקסואלית
שעברה עליו בילדותו.
בהתחשב במה שהיה ידוע לי עליו טרם פגישתנו, ניתן להבין מדוע
באתי חמושה. בכיסי היה בקבוק הבושם הישן שהכיל את אבק הפיות
שלי. רוקנתי אותו לכוסית הוודקה של אבי ועודדתי אותו לשתות -
כמו באגדות האירופאיות האכזריות ההן.
הוא לגם לגימה ארוכה, והלהבים הזעירים החליקו במורד גרונו
וקיבתו ושיסעו אותו מבפנים החוצה. הם פעלו כל כך מהר; רגע אחד
היה מביט בי בעיניים פיכחות-מכאב ופיו פעור, ובמשהנו התמוטט כל
גופו, מחורר כמסננת, בערימה של בשר ונוזלי גוף.
לאחר שרצחתי את אבי חשתי צורך נואש בהפוגה קומית. בחרתי להעביר
זמן מה במאורה מצועצעת בשם "הנרבוזה". עלי להודות כי שיפוטי
הושפע במידה רבה מזוג השיכורים האותנטיים למהדרין שהושלכו
החוצה מבין דלתותיו. הם התגלגלו כמה מטרים על האספלט הדביק,
שריחות שתן ודלק חמימים עולים ממנו, והמשיכו בחדווה להטיח את
אגרופיהם זה בזה.
מעל הכניסה הבחנתי בשלט שהצהיר כי אין כניסה למי שאין לו עגיל
בגבתו. נו טוב, כבר ראיתי גרועים מכך: שלטים שאסרו כניסה על
יהודים וכלבים, על נשים או גברים, ועל כל יצור בכלל שגובהו מעל
לשני מטרים ומשקלו מעל 4 טון.
בפנים היה אפלולי מאוד. רק לאחר שהתיישבתי, חלפה כי המחשבה
שאולי טעיתי ונכנסתי למקום כזה של גברים. דהיינו, מהסוג
המעדיף את חברתם של גברים אחרים. זאת שכן הפטרונים היו רובם
ככולם נערים שמנמנים וקצוצי שיער, על הקירות היו תלויות תמונות
של נערים נוספים, ושל נשים בחליפות שלושה חלקים ועניבה.
הנערה היחידה בחדר מלבדי הייתה המוזגת. גובהה היה כמטר ושמונים
לפחות, וגזרתה נאה וגמישה. חולצתה החשופה ותסרוקתה המסובכת היו
נהדרות ומנצנצות כל כך, שהיא הטילה סביבה זוהר רך. שלחתי לה
חיוך של אחוות-גורל נשית ופניתי לעבר היציאה.
אבל נער רזה וגדול עיניים ניגש אלי. עצמות לחייו היו גבוהות
והעניקו לעיניו הגדולות צביון של איזה בעל חיים זהיר, אוכל
עשב. הייתה לו חולצת פלאנל משובצת, מעומלנת, ותחתיה גופייה
לבנה של חיילים. שיערו הקצוץ הזדקר בקצוות מצחיקים והבהיק
מג'לי. הייתה לו שרשרת כסף סביב צווארו הדק. היו לו ג'ינס
גבוהי-גזרה שהוחזקו נמוך בחגורת-בוקרים רחבת אבזם, וחשפו
תחתונים גבריים. היו לו נעלי עבודה קטנות של מדריכי טיולים
בקק"ל.
הוא היה כל כך נערי שלא יכולתי אלא להיאנח. הנחתי לו לקנות לי
משקה אחר משקה. ומכיוון שהיו לו ידיים נאות ועדינות כשל
פסנתרן, הנחתי לו להניח אותן על ברכי. הנחתי לו להישען כה קרוב
לפני, עד שיכולתי להציץ במורד גופייתו, ולראות את התחבושת
המשונה שהייתה לו כרוכה סביב חזהו הרך.
אבל אני סוטה מהנושא.
ירושלמית גבוהה עם עור כה בהיר - שקוף אפילו - היא שגירדה אותי
בסופו של דבר ממדרכה מעלת ריחות שתן ודלק, שחדלה כבר מזמן
להיות חמימה. היא הרימה אותי, לא פחות ולא יותר, בלולאות חגורת
מכנסיי, והצעידה אותי מרחק מפכח למדי עד ביתה.
איני זוכרת בדיוק היכן העברתי את ימי אותו הסתיו עד שמצאה אותי
- אבל היכן העברתי את לילותיי איני זוכרת כלל וכלל. כספי אזל
במהרה, ולא מיהרתי לצלצל לאימי ולבקש עוד. דומני שהעלבתי את כל
מי שהכרתי, ואף נזרקתי בצורה אותנטית לחלוטין מכמה מקומות. זה
עורר בי גאווה מסוימת, אפשר לומר. שתיתי כל מה שהובא לשפתי, עד
שנדמה לי משעשע להחריד שהתקרבתי לשבירת כמה וכמה משיאיו של אבי
- זיכרונו לברכה - בתחום.
אבל מתישהו המדרכות החלו להתקרר והאוויר הנקי של הלילה החל
מתחדד בצורה בלתי נעימה. ואז היא הגיעה והניפה אותי על רגלי
בלולאות הג'ינס שלי. היא שטפה את פני. הקאתי בשערי כמה וכמה
פעמים אותו סתיו, והעסק כולו התקשה למין קסדה ומטונפת. והיא,
במחווה של רחמים, השעינה את ערפי על הכיור וגילחה את הכל.
נשארתי אצלה זמן מה. היא חיבקה אותי, היא נשקה לי על מצחי
ולחשה באזני חוקים ודרישות. היא חייכה אלי כל העת, ופרסה לפני
אלבומי תמונות שיכולתי לטבול בהן את אצבעי וללטף את היופי. היא
דאגה ברוך ובאחריות לכל מחסורי. ובבוא העת, היא היטיבה את
צעיפי וסידרה את צווארוני, ושילחה אותי מעליה, הביתה.
בשובי מירושלים נפרדתי מאני-של-הדרכים וחמקתי בחזרה אל תוכה של
אני-של-הבית. שתיהן דומות מאוד. בסך הכל יש שוני קל בגינונים -
האחת מבוגרת במעט ונושאת את גופה מעט יותר זקוף, לשנייה הבעה
צוחקת יותר, לבושות בבגדים שונים מעט.
רק כיוון שאני חומקת, יוצאת ונכנסת בגופה של האחת או השנייה,
אין זה אומר שרעותה חדלה לחיות למשך הזמן שאין בה - כביכול -
נפש ותודעה.
למעשה ישנן הרבה יותר מאשר רק אני-של-הדרכים ואני-של-הבית.
ישנן תריסרי אני, חיות להן את חייהן בחברת אנשים שונים ומקומות
שונים, ואין אני מבקרת בהן אלא לעיתים רחוקות. אני אינני אלא
אותו חוט מקשר, תוכן בלא מעטפת. אך אני מתנחמת בידיעה שגם כאשר
אני עצמי אמות, הן תמשכנה בנתיביהן המתפתלים לנצח.
בשובי מירושלים חשתי כאילו הקצתי מחלום. או אולי, חשתי כי
סופסוף הצלחתי להירדם. בזאת כוונתי שראשי היה, לזמן מה לפחות,
למגרש משחקים מהנה ועשיר. נהניתי להיות אני-של-הבית, כפי שאדם
נהנה לחלום חלום טוב.
חורף
היה קר, היה חורף, הייתה מלחמה.
לילה אחד הטילו עלינו חנקן נוזלי בפצצות. הקור היבש חנק, כך
נדמה, את האדמה עצמה. האור שהזדחל לבסוף מן האופק היה כחלחל
וכימיקלי, לא אמין. היה קשה לנשום, והברד הדקיק נפל במטחים
קצרים במקום גשם. מחשבות, כמו לשונות של ילדים הרפתקניים שרצו
לטעום את הקרח, נדבקו לכל מושא-מחשבה ונעקרו ממנו רק בקול
קריעה מחליא של עור ושריר.
אותו בוקר חשבתי על הדבר הזה שלי, שהוא פקעת של זרעים-מחושים
דקים ושמנוניים בראשי. חשבתי על התפיחות הרכות, החיות. חשבתי
על תנועתן הרדמומית והמתמדת בירכתי מוחי.
המראה הזכיר לי את ההיא, הגבוהה, מירושלים. היו לה לחיים שכמו
שיש הן לבנות וחלקות. ותחת מעטה האבן-שלג השקוף שלה היו לה כלי
דם זעירים, כמו שושנים. חיות ופורחות תחת עורה. כאשר נהגה
בחוסר זהירות משווע בעצמה, הפקירה עצמה לשמש הטורפנית והשליכה
הלאה את משטר הטיפול הקפדני, היו השושנים הדקות מתעוררות
לחיים. הן רחשו והתפתלו והתרבו כתולעים תחת עורה. הן תפחו
והתרחבו, ופניה האדימו מדלקת זיהומן. לא הייתה לה אז ברירה אלה
להליט את פניה המפחידות בידיה, ולחכות שיעבור.
יש להבין: את זירעוני הטירוף שלה היא נשאה במקום כה גלוי לעין
שלא הייתה לה ברירה אלא לטפל בהם ללא רבב. ואז הם היו כה נאים!
שושנים רכות בלחייה, ורוד מתוק של נעורים.
איש לא הבחין בהיעדרי הזמני מן הלימודים. הכל היו מורגלים
ביצור הצללים השחור, המהלך לו בסדקים, רובץ בפינות חשוכות
ונוהם את המילים במעטות שיצאו את שפתיו. הם בירכו אותי כאילו
הייתי תלמידה חדשה לכל דבר, ואני התענגתי על כך לזמן מה.
כשחזרתי המלחמה כבר שאגה מכל וכל. כחמישים ושבעה אלף הרוגים,
חצי מיליון פצועים. יחידות הצבא הקרביות הוגדלו למספר שיא של
חמש-מאות שלושים ושישה אלף. זאת הייתה מלחמת גרילה, ולצבא
הסדיר שלנו לא היה דרך למדוד את ההצלחות בקנה מידה טריטוריאלי.
על כן הורתה הממשלה לחיילים לעקור את שיניהם של הרוגיה האויב
ולענוד אותן כל העת במחרוזות.
איוולתה של פקודה זאת התבררה במהירות; מפיו של כל הרוג אפשר
הרי לעקור הרבה יותר משן אחת, וכן ניתן לסחור בשיניהם של אנשים
חיים. הועלה, אם כן, הרעיון המתבקש של חיתוך אברי המין. הוא
נדחה משום שהרמטכ"ל התנגד להשלכות ההומו-אירוטיות של האקט.
הודעה רשמית לעיתונות מסרה כי צה"ל "לא יקבל זין, ולא ישים
זין על, האויב".
במקום זאת נדרשו עתה חיילים לענוד, או לפחות לשמור במקום בטוח,
את עצם הפרפר מתוך גלגלתו של כל יריב שהרגו. השיר "פרפרים
לבנים" קיבל משמעות חדשה, והושמע בתחנות הרדיו הממשלתיות ללא
הרף כחלק מהתעמולה הפטריוטית.
כשאומה מתנערת מאחריות, מוסדות משתגעים לחלוטין. בביה"ס הרגישו
את ההבדל. היה יותר רעש בכיתות, ילדים איחרו והשתמטו. שיעורים
קוצצו בהוראת משרד החינוך, או הוחלפו בשיעורי דת ומולדת. אנשים
פרקו מתחים מהבית. המורים היו אובדי עצות.
היו כמה אסכולות שונות באשר לטיפול במצב. אחת המורות, שגובהה
ורוחבה היו כפולים לפחות משל גבר מגודל, החליטה להחזיר את
העונש הגופני. היא הייתה יצור עתיק ומאיים, עם עיניים
בהירות-מימיות ואטומות לחלוטין, נטולות אישונים. איש לא שיער
את מוצאה, אך שמועות שיערו שהיא נחצבה מתוך הקרחונים עצמם,
בעידן ובמקום כה רחוקים שאבדו כבר בחוסר-הוודאות של תיארוך
הפחמן.
היה לה שוט קטן, והיא סטרה בנדיבות על ידיהם או פיותיהם של
תלמידים סוררים. מתוך שיחות סקרניות גיליתי שבעצם לא היה כאן
לדידה כל דבר חדש. וגם בהנהלה ידעו, ואפילו נקטו צעדים: הורים
זומנו לביה"ס בשעות אחה"צ, תלמידים חלשים הורדו הקבצה, וכמה
נערים שנתפסו מעשנים הושעו ("צעד נבון ומועיל בכל סיטואציה",
הבטיח תקנון משרד החינוך שהונפק בגיליון מיוחד לשם שמירת
המשמעת בזמנים הקשים הללו). אך ללא הועיל. המורה המשיכה
בשלה. ההנהלה פכרה את ידיה בחוסר אונים; יש לה קביעות.
לבסוף הושג הסכם פשרה, לפיו תיגש הכיתה למבחן ידע כללי בנושאים
החביבים על המורה, ובתמורה היא תתחייב להצליף רק באותם ילדים
פראים ובורים שציונם יהיה נמוך מ-90.
מורה אחרת סבלה מהקיצוניות ההפוכה. למראה כיתה לא ממושמעת, היא
פרצה בדמעות ונמלטה מהחדר. היא סירבה לחזור, ומצאה מקלט תחת
מכולת הנשק הניידת שעמדה על הדשא, מתנת
המשרד-לחינוך-האוכלוסייה. כחתול מפוחד היא סירבה לצאת משם גם
כאשר תלמידים, ובידיהם תקרובות שונות, כרעו על ברכיהם ליד
הארגז הענק והמגושם וקראו לה בקולות המייה רכים. היא סירבה
לצאת עד שמחנך הכיתה יתחייב לבוא, ולהחזיק את ידה משך שיעור
שלם.
אבל מחנך הכיתה היה עסקן פטריוט גדול, דמות חשובה ומרכזית
במאמץ המלחמתי. והרי אי אפשר לזמן איש גדול ומכובד על עניין של
מה בכך. יש להתריע מראש ולהגיש בקשה חתומה בשלושה עותקים,
ובסופו של דבר בודאי ימצא תאריך המתאים לכל המעורבים, דהיינו
לכבודו.
בינתיים קיבלה הכיתה את חומר הלימוד בצורת חוברות מצולמות בכתב
ידה של המורה. לעיתים נתווספו אליהן מכתבי אהבה יפיפיים
וטראגיים. הרוב היו אדישים; מעטים אף ברכו על השינוי. לאחר
מבחן פשוט למדי שבו נכשלו התלמידים רובם ככולם, חולק עותק של
המבחן הפתור בתוספת פתק: "כיתה יקרה, זה נגמר בינינו. בהצלחה
בחינה."
יומיים לאחר מכן התאבדה המורה בבליעת ארסן (למרות שלא ברור כלל
וכלל כיצד הגיע זה לרשותה). התלמידים הצטערו לשמע הבשורות: הרי
בסופו של דבר אהבה אותם.
היו גם כמה נפשות אמיצות שהרהיבו עוז ללמד ויהי מה. מורה אחת
שזעקות התלמידים הפריעו לה השתמשה בזוג אטמי אוזניים. את
השיעורים, שאת תכנים במילא הייתה מדקלמת מבלי להבין, הייתה
מקריאה בקול רם מן הדף ואפילו מעתיקה את הציורים היפים על
הלוח.
יומנים רבים מפרטים את התקופה בצורה נאה ורומנטית: "ביה"ס
התנהל לו הלאה כספינה כבדה... שחלודה איכלה בבשר מנגנוני
ההיגוי שלה, מבלי יכולת לתקן את הפגמים, מבלי לעצור עבור
הנופלים... מהסיפון. " הונהגה סלקציה בכניסה ואושרו הוצאות
להורג לאחר משפט שדה סמלי, כדרך לטיפול בגורמים חתרניים
ומפריעים, והעניין הורד מסדר היום.
אבל אנשים באמת התחילו ליפול בין הכיסאות כשמנות המזון צומצמו.
לי לא היה אכפת, הרי כבר מזמן הפסקתי לאכול. ההקצבות החדשות
היו רצחניות, אמנם, אך לפחות חולקו בצורה הוגנת לחלוטין: 250
קלוריות ביום ניתנו לתלמידים האהובים על מוריהם, ו-186 לנפש
ליום לכל השאר. מנותיהם של מי שנתפסו מעשנים קוצצו במחצית,
והיתרה הוענקה לזוכים בפרסי הצטיינות ע"ש בן-מיכאל סתיו .
בממוצע הייתה התזונה היומית מיד השלטונות כעשרה אחוזים מצריכתו
הקלורית של אדם בוגר. שמונים אחוזים מתצרוכת המזון היומית
הגיעה מהברחה.
ניתן, אם כן, לחלק את האוכלוסייה לשלוש שכבות: שלושה עד חמישה
אחוזים שהתפרנסו מהברחה ולא סבלו מרעב; הנותרים התחלקו לשתיים.
אלו שאיבדו את הרצון להילחם ופשוט גססו, ואלו יחידי הסגולה
שאיזשהו נס מסתורי צרב את בשרם ונטל מהם את הצורך במזון.
לידידי הפיניקס היו הלהבות, לי היו שברי זכוכיות ברגליים. היו
אחד או שניים נוספים, כל אחד והפלא שלו. לא ראיתי אותם; הם
נחבאו אל הפינות, שתקו, וקיוו שההמון הזועם לא ימחץ אותם בנקמה
על מזלם הטוב. פחדנים.
חלק מביה"ס נהרס בהפצצה. נטפי ניצוצות חשמל כחולים הבזיקו
מקצוות שבורים, ואני נזכרתי בגבעולי עשב גבוהים הבנויים
מעגלי-חשמל.
הייה שם איזה חדר קטן עם חלונות גבוהים. דלתו הייתה כמה מטרים
גבוהה מדי וטיפסתי אליה בסולם. בפנים הייתה איזושהי הפרעה.
המרקם המטופש, המבוים למראה של ביה"ס נקטע פתאום בחדר ההוא.
אנשים שעברו שם לבשו הבעה אטומה, עסוקה. הם חדלו לקרוא זה לזה
בקולי קולות או לדבר על תוצאות מבחנים בחשבון. הם נשאו עימם
תעודות זהות ולא צחקו למשמע מילים גבוהות.
נגעתי בשברים הנושכים של החלון והבטתי החוצה, אל התלמידים
והמורים שלא הבחינו כלל. אי אפשר לתאר אותם מבלי לגלוש
למטאפורות זולות או מעלות גיחוך. הם התנהגו כל כך כפי שמורים
ותלמידים מתנהגים. כאילו הם משחקים בהפקה דלת תקציב של ערוץ
הילדים.
"אדון גרוזובסקי, שב בבקשה! מה אתה חושב, שזה בית קפה? אתה
חושב שאני מקריאה את הפרק הזה בשבילי? תאמין לי אני את החומר
הזה יודעת טוב מאוד!"
"מה עשיתי?! מה יש לך ממני, יואו! גם הוא אוכל! המורה למה הוא
יכול לאכול ואני לא?"
אף אחד לא באמת מדבר ככה.
התקשרתי להתרברב באזנייה של הנערה ההיא עם לחיי השיש מירושלים.
סיפרתי לה איך הבנתי הכל. זה אשליה, כמו המטריקס. צריך רק
למשוך את התקע וכולנו נתנתק באחת מהמערכת ונשוב להיות יצורים
חושבים.
ואני, אני כמו ניאו, אני כבר התנתקתי לבד, אני כבר הבנתי. אני
מכירה את כל החוקים ויכולה לרקוד עליהם כמו לוליינית קרקס. מאז
כיתה א' אני מוכיחה פעם אחר פעם עד כמה זה קל. למה כל השאר לא
מבינים את זה? למה הם לא מקשיבים לי? עושים כמותי, מצטיינים?
הרי זו פשוט אשליה של חשמל ומעגלים.
היא נאנחה בצידו השני של הקו.
לו באמת הצטיינת בזה, היא פתחה בעייפות, והתחרטה. כשאנחנו
טובים במשהו, אנו יכולים להניח לו. הדברים בהם אנו גרועים הם
שרודפים אותנו. ואז יש שתי ברירות, או שאנו מתעלמים ומוותרים
עליהם לחלוטין, מקבלים את נכותנו וממשיכים הלאה. או שאין אנו
יכולים לחשוב על דבר מלבדם. הם צצים ועולים שוב ושוב. אנו
ממציאים תירוצים וסיפורים יפים, ומתעסקים עם אותו זבל תריסר
שנים.
נאלצתי להודות בפנייה שאולי אני לא הכי טובה בזה.
שאני לא טובה בזה בכלל.
היא הפטירה נשיקה מבעד למרחק וניתקה. הבטתי סביבי, על החלונות
עם המסגרות הירוקות והקירות החשופים שיש בהם יותר מדי שקעי
חשמל. לא הבנתי למה לעזאזל הייתה כוונת המשורר שיצר את החדר
הזה.
בני אדם בונים למטרות. הם בונים מפעלים ליצור, משרדים לשליטה,
בתים למגורים. לפעמים הם בונים בניינים שמטרתם מוות: תאי גזים,
משרפות, מרתפי עינויים. יש מסדרונות, חדרים, שאדם לא אמור
לשרוד. אין שם פח אשפה מעבר לפינה, גם לא כיור. אין פתח אוורור
או תאורה מחמיאה. האוויר בהם לא זז, הרצפה לא נקייה, אין ולו
פינה אחת רכה לישון בה.
בביה"ס הרצפה תמיד קרה ומלוכלכת. אין חדר אחד שיש בו דבר מה רך
להשתרע עליו. הוא מוקף גדר.
אבל כשאני מסתובבת על עקבי אני מבחינה במנגנון קטן מעל הדלת -
יש שם מן קפיץ קטן ומנופים. אינני מבינה בדיוק, מעולם לא הייתי
חריפה בעניינים טכניים. אבל כשאני מרפה מן הידית - במקום
להיטרק, תנופת הדלת נבלמת והיא נסגרת לאיטה, בעדינות. יש המון
זמן להתחרט ולזנק אחריה. וזה בכלל לא ננעל לבד, ויש רק צורך
בדחיפה קלה, מבפנים או מבחוץ.
זה נגע לליבי בצורה יוצאת דופן.
ביה"ס נבנה בסך הכל לחיים. אפילו שהרצפה בו תמיד קרה ומלוכלכת.
אפילו שאין אפילו חדר אחד שיש בו דבר מה רך להשתרע עליו.
עדיין ישנן אלף הבדלות.
קבעתי שם את משכני. אני חייבת להודות שנהניתי מתהליך הירידה
למסתור לאין שיעור. אבל בכל זאת חסר לי שם העולם בצורה נוראה.
הייתה לי מצלמה דיגיטאלית חמודה, ולפעמים נקרתה לי הזדמנות
הפלא להנציח איזו גופה מרוסקת, או ילדון לבוש-סחבות, או חייל
העושה בקורבן אומלל כלשהו כברכושו. את התמונות הדרמאתיות
הזולות ההן הדבקתי על קירותיו של החדר. כיסיתי את הקירות. דרך
העדשה אפשר הרי להוציא דברים מפרופורציה. והנה לאחר שציפיתי
אפילו את החלונות עד הסנטימטר האחרון בצילומים, נעשה המרחב הם
נראו גדול ומתנשא הרבה יותר. המציאות נשמעה היטב לטעמי: כל
הנערים המתים שלנו היו גיבורי חיל. כל הנערות הפליטות - יפות
וחדות, מלאות מטרה. כל אלמנט טבעי הוקף חלל מדגיש ופנורמי; שם
עץ, פה סלע.
זה היה כמו להתרוצץ בתוך ראשי שלי, מה שבעצם לא היה מנחם
במיוחד, ופירושו כי להזמין לשם מישהו הייתה חוויה מטרידה
ביותר. אבל לפחות הסביבה ומלכודיה היו מוכרים להחריד, ואשליית
האור והעומק זויפה באופן מענג ביותר.
פעם אחת פיתחתי תמונה ומצאתי שצילמתי את גופתה של איזו נערה
שישבה לידי, לפני שנים, בשיעורי אנגלית. צווארה היו נטוי קדימה
בזווית לא-טבעית ולחייה כה נפוחות ומנוקדות בריקבון, שעיניה
היפות נדחקו ונסגרו. אחר כך כבר לא כל כך צילמתי.
משם ואילך נתדרדר עניין המלחמה מעט ונעשה קשה יותר להתעלמות.
שרדתי בדרכים-לא-דרכים, אמנם, אך אני מעולם לא טענתי לאיזשהו
אופי מהוגן לתפארת. ביצעתי טובות-הנאה עבור המורה לחשבון.
זחלתי תחת המכולה וחילצתי את הטקסטים מבין אצבעותיה המעוקלות,
הספוגיות, של המורה לספרות. במקום חיבורים בהבעה כתבתי טור
חתרני לאיזשהו שבועון אנטי-מלחמתי קטן ששילם בצורה סבירה.
בקיצור, עשיתי את המינימום הנדרש.
אך מעולם לא חלקתי. מעולם לא רצתי תחת הפגזות של אש חיה לחלץ
חבר לספסל הלימודים שנקבר תחת ההריסות. להיפך; כשעמד לי עוזי
הייתי רצה מהלך מטחי הירי בין הכיתות הריקות וגונבת כל מה
שננטש בבהלה. את הספרים להם לא נזדקקתי לא העברתי הלאה לשימושו
של מישהו אחר - קרעתי את הדפים והזנתי את להבותיו של הפיניקס
שלי. הדבר שעשע את שנינו, והוא ידע לעשות מן הדיו להבות באדום,
כתום, צהוב, ירוק, כחול ואפילו סגול.
או, כמובן שנתתי ליבי על הפיניקס. אבל הרי הוא דאג לעצמו, וידע
בדיוק כמוני מתי בטוח לצאת אחרי הפצצה, איך לזהות מתי הבארות
מורעלות, מאיזה בניינים צריך לברוח, ומהר. למעשה, הוא התעלה
עלי בכל הנוגע לזיהוי מסתננים ושוטרים סמויים, שכן עיניו היו
כה חדות. תלותנו ההדדית הייתה נעימה למדי ואפילו מועילה, רוב
הזמן.
הנקודה היא שכשהוא לא נמצא, החדר המעוצב כתפאורת מחשבותיי נעשה
בלתי נסבל לחלוטין. סידור הרהיטים נראה לי מטופש; בכל תמונה
שהבטתי ראיתי קומפוזיציה זולה ושחוקה. הסתובבתי בחלל הקטן
עצבנית דיי לרצוח. אם מישהו טיפס במעלה הסולם כשהייתי במסתור
לבדי, הייתי דוחפת את הידיות מהחלון ושואגת קללות על ראשו.
ומלבד הפיניקס, היה רק יצור אחד שיכול היה להעניק לי
סטירת-מציאות מאזנת. במהרה הגיעו אליה סיפורי הזוועה עלי ועל
מזגי, והיא למדה לצלצל בכל פעם שהוא נעדר. החיילים בתעלות
חושבים על אהובת ליבם, המחכה בבית הרחוק, היא הייתה אומרת.
ואני ואת שתינו חיילים. ספרי לי משהו שיפיח בי מעט תקווה, היא
הייתה מצווה.
"הייתה לי פעם נערה כמו אבן על פני המים, בדילוגים רחבים. אולי
אומרים, אבן הקופצת על פני המים. עדיין אינני בטוחה מי משתינו
הייתה האבן ומי המים.
דומני שהיא הייתה חלוק האבן, כיוון שהיא נגעה בחיי, נשקה לפני
השטח. העיפה נתז עדין לאוויר, הותירה מעגלים רכים ושלמים לסמן
את מקום מגעה. היא הפריעה את שלוותי בנשיקותיה, אך מעולם לא
פגעה ושקעה עמוק דייה להפריע את המרקם החמים והרוחש של המים
שאליהם האור לא מגיע, עמוק בבטן. לאחר שהתנתקה ממני חזרתי
לשלוותי, יציבה וכחלחלה; סתם עוד בריכה של קיץ.
ולעיתים נדמה לי שהיא הייתה האגם, עם הזרמים האפלים שלה,
והסודות הטבועים והדברים המשונים שצומחים בחשיכה. שרידים של
אסונות ישנים, מכוסים בצמחייה בהירה. ונראים כה מלבבים מלמעלה,
קברים תת מימיים לא-מסומנים. היא כבר הכילה חיים שלמים לפני,
והנה עוד סופה מצטברת על קו האופק - אבל אני כבר עד אז אעלם.
במגעינו החטופים הייתה אחידות-אופי מרגיעה. ואז היינו נעלמות
פתאום, ובתחילה נחרדתי מעט. אבל במהרה התרגלתי לתנועה. הייתי
לידה כמו לברדור חברותי, מעריץ. והיא, כמתבקש, יותר כמו חתולה
עצלה. חכמה, מודעת לעד כמה היא מצודדת ומתוקה. מתרפקת על מגעי
עד שדיי לה, ואז מסתובבת ונרדמת. ואני, לא מבריקה במיוחד, אך
מכשכשת בזנבי בידידות אינסופית, בוהה לי קצת לבד בתקרה.
הסתדרנו נהדר.
למעשה, הסתדרנו כל כך נהדר, שהתארסנו מיד. היא הצהירה על אהבתה
בשתי שפות. הוחלפו טבעות ונדוניות: היא נתנה לי כבשה בקופסאת
גפרורים, ואני נתתי לה גור שמוט לחיים, שזכה בלא עוול בכפו לשם
זיגמונד פון זיגשפילד הראשון.
אבל, אממ, לא התאים לה. "
הירושלמית ההיא עם לחיי השיש החלקות צחקה על הקו.
גם לה הייתה נערה, כמו אבן-על-פני-המים.
היא הייתה פעם בהודו, כמו כולם. שם על החוף, בין מוכרי בדים,
פעמונים מצלצלים וערימות של אשפה, היא נטעה לה אוהל. היא מצאה
עבודה. היא נשמה את הנוף; החול והמים והשקיעות המרהיבות והזרות
על הדיונות. היא הייתה בודדה להחריד.
המעביד שלה, שהיה בעליו של אקוואריום ענקי, היה רמאי וגנב, וגם
לא שילם טוב. תפקידה היה לפתות עוברי אורח תמימים להיכנס, ואז
לנטשם לאנחות בבריכה המלאכותית. פלאי הים שבאקוואריום היו
עשויים כולם חימר צבוע וקלקר, והתמוססו למגע יד אדם. במהרה
גרמה התערובת הבוצית דלקות לעורה העדין; היא התפטרה.
היא טיילה על החוף, מוכת פאניקה, בשמלה מקומית מבריקה ומכנסיים
קלים תחת שמלתה. היא עמדה לה שם זמן מה, והדחיקה את הדמעות בשל
כשלון טבילתה הראשונה בעולם הקפיטליסטי. היא הכריחה את עצמה
לחשוב עד כמה היא אקזוטית, צעירה ויפה בעמדה שם על החוף, בשמלה
ומכנסיים גם יחד.
נערה הודית עדינה ששיערה אצות-אש מבריקות, ניגשה אליה לבקש
סיגריה. עורה היו שחום בריא ולרגליה היחפות נקשרו פעמונים
זעירים. היא הייתה אקזוטית. היא הייתה צעירה. היא הייתה יפה
להחריד.
הירושלמית חלקת-הלחי רצתה לצרוח מתסכול.
היא התכוונה לענות בנימוס שאינה מעשנת. במקום זאת היא אמרה
שבדיוק עמדה לקנות קופסא.
הנערה ההודית העניקה לה מן חיוך למחצה ושיערה היה צמר חי,
מתפתל אדום בוהק באוויר. היא שתקה במסתוריות עד שהיא
והירושלמית התיישבו בפתח האוהל, סיגרית 'קאמל' יקרה ביד האחת
וצ'אי זול בשנייה. ואז היא גוללה את סיפורה -
היא רקדה עם אש למחייתה. היו לה זוג כדורים בוערים שתלו על
סרטים והיא סחררה אותם בתבניות נאות. היא הייתה חיית קהל
מוחלטת: הקריאה קטעים של וינסנט פרייס, יכלה לשיר אודות
פמיניסטיות באקפלה טראגית. היא ראתה את שבעת פלאי עולם. היא
הכירה נערה שהייתה כה דקיקה, עד שהילכה על השלג מבלי לשקוע.
היא הכירה היכרות אישית את האל גאנש, בעל ראש הפיל וארבעת
הזרועות. היא תפרה את בגדיה בעצמה.
החוף התפנה לאיטו עם רדת הלילה. החיות הקטנות החלו עם הרעשים
שלהן; הגלים הפיקו קול מעיכה מונוטוני. הנערה ההודית סלסלה
תלתל - שהבריק בוורוד לא טבעי עם הירח הכחול המשונה שעלה - על
אצבעה.
ולשם שינוי, הנערה הירושלמית לא הוציאה הגה. היא חיבקה את
הכתפיים השחומות, הדקות. ההודית נשקה לה - על מצחה - ובאיזשהו
תעלול אלגנטי קבעה שם צורת טיפה קטנה, צבעונית. קוראים לזה
טיקה; בהודו עונדות את זה הנשים הנשואות.
אחרי שלושה ימים על החוף, הן תכננו כבר עתיד שלם: הן ישתמטו
מהצבא, יעשו יחד שירות לאומי בצלב האדום. כך יוכלו להתגורר שם
בהודו, במקום שבו גאנדי נולד. הנערה הירושלמית נאנחה באושר
במחשבה על החמימות הביתית הצפויה להן.
ואז היא ארזה את האוהל, וחזרה הביתה.
ההפצצות מחוץ למחבוא הלכו וגברו. יצאנו פחות. פיתחנו הרגלים
מגונים בשל הלחץ. הפיניקס חדל לחלוטין להתעורר לפני הצהריים,
במאמץ להעביר כמה שיותר מהזמן הלא-מהנה בשינה. אני העדפתי
לדחוף ידע בלתי נחוץ למוחי, לכל מקרה. עיסוק כפייתי למדי -
שמונה שעות ביום לפעמים, שהתחלקו על שמונה מקצועות שונים.
התקפי זעם ובכי, תסכול, שעות שינה מועטות מדי. אבל זה מילא את
הימים בצורה נהדרת.
אביב
זו לא הייתה תקופה מוצלחת. ההתקפה האחרונה חלה כמובן ב-27
ביוני, יום חג לאומי, מצעדים בכל הארץ. הפיניקס יצא לחגוג,
ואני נותרתי בחדרון ודאגתי כמו משוגעת. הקשבתי לחדשות בחרדה
מוצדקת למדי:
" כשמונים אלף פעילי גרילה הסתננו לערים הגדולות, שם קיבלו נשק
וחומרי נפץ וחבלה שהוסתרו מראש. התקפות התאבדות על מטרות שונות
החלו בסימולטאניות בערים לכל אורכה ורוחבה של הארץ..."
מאוד מרשים. הפיניקס חזר אחרי כמה ימים, מבגדיו עלה ריח עשן
ושיערו מתפתל בגווני להבות. דרשתי לדעת מה קרה; הוא משך בכתפיו
ואמר שהיה סבבה. המסורת נותרה: הוא חוגג בשקט שבעין הסערה,
וסביבו הטורנדו. ואילו אני בבית, כוססת ציפורניים, צמודה
למקלט.
אני זוכרת ערב אחד במסתור, ערב קר. הפיניקס שלי נשף אדים על
החלון, ואני מחיתי בו זגוגיות משקפיים תואמות. היבטנו דרכן,
ונשענו אחורה, ניקינו את הזכוכית שוב ושוב והבטנו היטב. אך
הזכוכית הצלולה חזרה והראתה את אותו מראה מטריד: נערים ונערות
מוכי מלחמה, במדי השועל האחידים שלהם, מהלכים שקופים למחצה.
וקולותיהם, שקודם היו צורמים ומגוחכים ומכעיסים לאוזני, עכשיו
היו דהויים, כמו קסטה שהוקלטה עשרות פעמים. כמהתי לרעש המטופש
שלהם.
אך רק לרגע.
כעבור רגע החרידה אותנו התפוצצות אדירה, מחרישת אוזניים,
ואחריה מיהרה והחרתה אחת נוספת. אפילו אוזנינו, האמונות על
הרעשות הריכוך הארטילריות, הצטלצלו כהוגן. היו אלו הפצצות
שסיימו את המלחמה. היבטנו שוב מהחלון וראינו שני עמודי-אש
גסים, ונערים ונערות שקופים מתרוצצים סביבם וצורחים. ואני
הבטתי פעם שלישית וראיתי שני עמודי-מאי בוערים כמיטב המסורת,
והנערות סובבות סביבם בריקוד, והנערים קוראים ושרים להן והכל
המולה עליזה ונגינות-עממיות. כך זה היה: בחג האביב בא הקץ
למלחמה, יום השחרור.
מחאנו כפיים, חיבקנו זה את זו, שרנו זה לזה שירים מימי המחתרת.
אחר הפיניקס איבד עניין מזה, והלך והתכרבל במיטה. אני נאנחתי
עוד פעם-פעמיים מול החלון. אחר פרשתי לי גם כן, מצאתי את מחברת
הלימוד שלי, וזחלתי עימה בין השמיכות.
לבסוף היה שקט. יצאנו החוצה, נעמדנו. ביה"ס היה גמור - חורבן
מוחלט ואין בו אבן על אבן. מצחיק שלא ממש שמנו לב. הרי על יום
השחרור בלבד דיברנו, שעות על גבי שעות, לילות לבנים במסתור.
וככה עמדנו, רוח אביב יבשה בשיערנו, חמסין צובע את קצה האופק
בצהוב.
הלכנו קצת בין ההריסות, אבל לא היו מציאות לסחוב החוצה. הכל
היה מאובק ומשמים. והנה הגדר לפנינו, רק להעביר רגל בצעד גבוהה
והופ -
נתפש התיק בתיל ונקרע. נשפך כמו בסרטים: כמה טמפונים, אבק
מנצנץ, חצי קופסת קאמל שהחול חדר לתוכה, תמונות מקומטות,
מרוחות מרציפן, יומן פגישות תפוח, אישור סיווג ביטחוני
למודיעין, תעודת בגרות לא רעה בכלל. המון כרטיסי אוטובוסים,
ירושלים וחזרה.
אספתי הכל פנימה בצורה מסודרת. אני יכולה לחזק את התפרים
ברצועות, תלאי פה, רוכסן חדש שם, ולהשתמש בו בשמחה עד שארית
חיי. ביקשתי מהפיניקס שלי יד; הוא גלגל את עיניו בתיאטרליות,
אבל ניגש.
בספירה לשלוש העפנו את החבילה לגל ההריסות והאשפה, מעבר לגדר.
העברתי יד מהורהרת על לחיי החלקות, שהחווירו כשיש בזמן רביצתי
במסתור. בוא, אמרתי לפיניקס, אנחנו תופסים טרמפים לירושלים,
תהייה לנו שם דירה. | 