לא קלים.
לא קלים הם חייו של שוטר.
מתעורר בבוקר מוקדם. לא סתם מוקדם - מוקדם מאוד. מה זה מוקדם
מאוד בעיני? חמש בבוקר. מי שזה לא מוקדם בבוקר בעיניו - שיקום.
אף אחד לא קם. רק אני - בחמש בבוקר. כמו כלב. גרוש כבר שלוש
שנים. מקווה שלא חשבתם אחרת. שוטרים, קשה להם להחזיק מעמד הרבה
זמן בנישואין. חצי מהשוטרים בתחנה שלי גרושים. הנשים שלנו
מתחרפנות מזה שאין לנו חיים, שאנחנו לא עוזרים בבית, שאנחנו
מבטיחים להן ארוחת ערב ומבריזים בגלל מבצע (מודיעים חצי שעה
לפני במקרה הטוב, נזכרים להרים טלפון בשלוש בלילה במקרה הרע).
אתם מבינים? גם לרופאים אין חיים, אבל לפחות המקצוע שלהם
יוקרתי, לפחות הם מרוויחים יותר כסף. אנחנו נדפקים מכל
הכיוונים. גם המשכורת חרא, גם העבודה חרא, גם אין חיים, ועוד
בסוף כולם שונאים את השוטרים. אה, כן, וגם חושבים שאנחנו
טיפשים, למרות שאנחנו לא.

עכשיו חייכתם. אל תכחישו, אל תיתממו. חייכתם. אני יודע
שחייכתם. חשבתם לעצמכם - "עלק לא טיפשים" או שמלמלתם מתחת לשפם
"בטח" ספקני. עזבו אתכם מההתפתלויות האלה עכשיו, אני אומר לכם
כאן ועכשיו - שוטרים לא טיפשים. כמעט לכולם יש תואר. שוב אתם
מחייכים. אל תגידו לי שלא. מחייכים וחושבים לעצמכם "כן בטח,
תואר מלטביה". אז נכון, לחלק מאתנו יש תואר מלטביה, אבל נראה
אתכם משלימים תואר בטכניון תוך כדי החזקת משפחה, משמרות לילה,
פשיטות, מעצרים. נראה אתכם. עכשיו בטח חלק מכם יגידו שהם את
התואר שלהם עשו לפני שהתקבלו לעבודה, ואותו הדבר גם אנחנו
היינו צריכים לעשות את התואר לפני שהתגייסנו למשטרה. למה מה
קרה? כשאני אראה עבריין אני אתחיל להרצות לו על מונטסקייה או
שאולי אצייר לו פרבולות ואסביר לו על הסתברויות ועל לוגים?
תעשו לי טובה, נראה כמה מכם היו מחזיקים חמש דקות ליד הפושעים
שאני צריך להתעסק אתם מידי יום ביומו. בתפקיד הזה התואר לא
באמת חשוב. חשובה הפיקחות, חשובה חכמת החיים, או כמו שחבר שלי
אומר: אם יש בור - טיפש נופל לבור, פיקח נופל לבור ויוצא ממנו,
חכם יודע איך לא ליפול לבור. או משהו כזה - ניסוחים מדויקים של
פתגמים מעולם לא היו הצד החזק שלי. ואל תחייכו עוד פעם, זה
מתחיל לעצבן. זה שאני לא מדייק בפתגמים - זה לא אומר כלום,
תאמינו לי, יש לי הרבה שכל בקודקוד, הרבה שכל. ועכשיו, תנו לי
לספר לכם סיפור, כדי שתבינו מה זה חיים של שוטר.

מכיר שוטר אחד, מה בן-אדם טוב, חבל לכם על הזמן. משה רבנו?
פראייר לידו. הוא, כשאלוהים יצטרך למלא תקן של מלאך שאיכשהו
התפנה, ישר ישים אותו על התקן. בדוק. השוטר הזה, אין לו לב
לכסח במכות אנשים. סטירה פה, אגרוף שם - זה כן, חייב, אחרת לא
יצליח להחזיק מעמד שנייה בתור שוטר, אבל בת'כלס - לעומת שוטרים
אחרים - מה זה חננה, שחבל על הזמן. אוהב לעזור לאנשים, גם
לפושעים, מאמין בהם, חושב שאולי הם יצאו מזה וישתקמו - למרות
שכל החברים השוטרים שלו אומרים לו שזה אף פעם לא יקרה. לפעמים
הוא משלם על הטוב לב שלו, לפעמים אוכל מכות כי הוא מתאפק לא
לכסח, אבל מה - ישר כמו סרגל. זך. אפילו פעם אחת לא ביקר
במח"ש, אפילו פעם אחת לא חשדו בו שכופף את הנהלים.

בקיצור, השוטר הזה, מהיום שהתגייס למשטרה, אכל רק חרא. אני
אומר לכם, ח-ר-א ב-ח' רבתי. נדפק מכל הכיוונים. גם עבד בסיור
במשמרות הכי מזוינות. גם לא נתנו לו לצאת לקצינים כי הסתכסך עם
הקצין שלו. גם נלחם בכל העולם כדי לצאת ובסוף לא יצא, וגם אחר
כך קיבל לעשות משימות עוד יותר מזוינות ממה שהיו לו מלכתחילה.
גם הביא בקושי ארבע אלף שקל בחודש הביתה, גם הילדה שלו בקושי
מכירה אותו, גם אישתו עשתה לו ת'מוות שיתפטר מהמשטרה, ובסוף
כשהבינה שהוא לא עוזב עשתה לו ת'מוות בריבים מטומטמים. גם בסוף
הוא תפס אותה (בעזרת ציוד בילוש חדיש שחברים טובים השאילו לו,
יש לציין) בוגדת בו (פתחה סניף הבת-זונה), גם נדפק בהסכם
הגירושין כי מסתבר שהעורך דין שלו שונא שוטרים ותמורת הסכום
שקיבל לא היה מוכן להתאמץ מספיק, גם נתן לה את הבית וגם משלם
לה שלושת'רבעי מהמשכורת שלו. גם חזר לגור אצל ההורים, וגם נאלץ
לעשות עבודות בשכר כדי לגמור ת'חודש. ואחרי הכל - הוא מרגיש מה
זה רע ומושפל ושהוא חזר מלא שנים אחורה ושלעולם לא יצליח לצאת
מהבוץ הזה. מבינים ת'קטע? בן-אדם נותן ת'נשמה למדינה, למשטרה,
ובסוף נדפק מכל הכיוונים.

בקיצור, בשלב מסוים, נמאס לו לחיות. נמאס לו מהשחיתויות. נמאס
לו מהקצינים שלו. נמאס לו מהשופטים החלשים. נמאס לו מהמערכת.
נמאס לו מהמדינה. נמאס לו מהחיים שלו, שהפכו לחיים הכי שגרתיים
והכי מסריחים שיכולים להיות לבן אדם בגילו (32.5 שנים אם
תהיתם). מה עשה? אם להגיד את האמת, הוא שקל כמה אופציות. הוא
חשב לרצוח את גרושתו וככה להרוויח גם את הבית, גם את המזונות
וגם את הילדה. אבל אז הוא הבין שעם השעות שהוא עובד הוא לא
יוכל לטפל בילדה כמו שצריך. הוא חשב שאולי הוא ירצח את גרושתו
ויעזוב את המשטרה, וככה ירוויח את כל הדברים האלה, וגם יהיו לו
חיים. אבל אז הוא הבין שאם יעזוב את המשטרה, לא ימצא עבודה
בשום מקום אחר, כי ת'כלס - מה התואר שלו שווה באמת ומה הוא
יודע לעשות חוץ מלהיות שוטר הכי טוב שהוא יודע להיות? אחר כך
הוא חשב לרצוח את גרושתו, לעזוב את המשטרה, לקחת את הילדה
ולברוח אתה לארצות הברית. שם - כך חשב - בטוח ימצא עבודה,
ומקסימום יעבוד ב-Moving ויקח אותה איתו למסעות שלו. אבל אז
הוא הבין שזאת לא דרך לגדל ילדה. בקיצור, ככל שהוא שקל את
האופציות הוא הבין שלרצוח את גרושתו זו לא בדיוק הדרך המתאימה,
למרות שזה הדבר שהוא הכי רצה לעשות באותו זמן.

אחר-כך הוא חשב לחזור אליה. לא בגלל שאהב אותה עדיין - מה
פתאום. רק כדי להסתדר קצת עם המצב הכלכלי, להרים את הראש מעל
המים. היא תחייה עם הבחור שלה, הוא ימצא לו גם כן איזה בחורה,
אבל לפחות לא יצטרך לשלם מזונות ולפחות לא יצטרך לגור עם
ההורים - בחור בגילו. כמובן שעצם המחשבה הפיחה בו רגשות גועל
שהוא לא ידע שקיימים בו ולכן זנח אותה במיידי.

אחר-כך הוא חשב לשדוד בנק. הוא הרי יודע את כל הטריקים ואת כל
השטיקים של השודדים. יש לו נשק, הוא יכול לעשות את זה בקלות,
ואז עוד לחזור לזירת הפשע בתור שוטר וכאילו לנסות לתפוס את
העבריין. ככה, חשב, יהיה לו לפחות כסף לקנות בית משלו וקצת
לנשום. אחר כך הוא חשב לעצמו שבחיים לא יוכל לחיות עם עצמו
אחרי הסיפור הזה. שוטר שנוגע בכסף, שוטר שמתפתה - הוא כבר לא
שוטר, הוא צריך להניח את התג שלו באותו רגע על השולחן וללכת
הביתה. יש לו אות קין על המצח, וכולם ישר מזהים את זה. ואם הוא
במקרה ייתפס - הוא ישב בכלא לנצח, ולא משנה כמה עצובות היו
הנסיבות.

אחר-כך הוא חשב פשוט להתאבד. ככה ייגמל מכל הצער, מכל הבלגאן,
מכל הבעיות. ככה אף אחד לא יציק לו יותר - לא מלמעלה, לא
מלמטה, לא מהצדדים ולא מהאלכסונים. ככה כל מי שפגע בו יצטער
מאוד וירגיש רע עם עצמו וירצה לכפר על כל העוול שנגרם ואולי גם
לעשות כמה מעשים טובים בתמורה. אבל אז הוא חשב על הצער שהוא
יגרום להורים שלו, ועל זה שיש עוד כמה גנבים, רוצחים, אנסים
וסוחרי סמים שהוא רוצה לתפוס באופן אישי, ועל זה שאם לילדה שלו
לא יהיה אבא בסביבה, אולי גם לה יהיו עוד כמה שנים עסקים
במשטרה, אבל מהכיוון השני, ועל זה שיש אנשים - והוא מכיר כאלה
באופן אישי - שהמצב שלהם אפילו יותר גרוע.

אז הוא החליט לא להתאבד. וגם לא לרצוח ולא לשדוד אף אחד. וגם
לא לחזור לחיים הישנים שלו. הוא החליט לראות את העולם קצת
אחרת. לעבוד עוד קצת, אבל רק קצת - לא יותר מדי. לעשות גמול
השתלמות, להוסיף כמה מאות שקלים למשכורת. להיפגש קצת יותר עם
הבת, ואולי גם לשפר את היחסים עם הגרושה. לבקש מהמשטרה איזה
הלוואת גישור עד שהוא יסתדר. לדאוג קצת יותר שהוא יקבל את מה
שמגיע לו באמת. לחייך קצת. להאמין שהכל יהיה בסדר, ולעשות
הערכת מצב בעוד איזה שנה.

בינתיים עברו שלושה חודשים. לא היה מי יודע מה שיפור, מה אני
אגיד לכם, אבל גם לא נהיה יותר גרוע. יש לי זמן, אני לא ממהר,
מסתכל על הדברים קצת אחרת, בפרופורציה. מאמין שבסוף יהיה טוב.
מה פתאום אני מדבר בגוף ראשון, אתם שואלים? נו באמת, חשבתי שיש
לכם יותר שכל מזה. תגידו שידעתם מההתחלה, תגידו. מה לא ברור?
השוטר הזה הוא אני.