זה מצחיק אותי.
חוסר המקוריות.
הסיבוב אחרי עצמנו, בלי כיוון.
הטמטום שקיים בכל מקום.
המשחק הזה שאנחנו משחקים, במודעות ובחוסר מודעות.
בוחרים להתמכר, עוד ועוד עוד ועוד ועודדדדדדדדדדדדדדד
עודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
לא די, עודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
גם אני רוצה עוד, לווריד, לזין, לבטן, לפה.
עוד ועוד. אל תפסיק.
הכלא הזה מאד בייתי וחמים.
השכנים יפים כאן.
תן לי עוד, שמוק.
מה הפסקת?!
למה?
אני רוצה עוד.

כבר נגמר?
למה כל כך מהר?
בקושי הזרקתי, וכבר נגמר?
סעמק על החיים האלה, חרא של חיים.
חרא, סבל, הכל כל כך חרא.
תן לי עוד מנה, לשכוח.
תן לי עוד סם, לברוח.
אני לא יכול יותר, אני נופל מהרגליים, אין חיים בלי זה.
זה קשה מדי בלי הסם, אין טעם.

תן לי עוד!

מאד מצחיק, כל כך - מצחיק.

"מה הנקודה של השמוק הזה?"
"כן, מי זה האדיוט הזה?"
"סתם איזה ליצן, בטח"
"לא סתם, ליצן מטומטם"
"כן"