כשיצא מהבניין האפור והמכוער הזה הייתה לו רק מחשבה אחת בראש:
להגיע אליה. לפני שאמשיך בסיפור, אולי כדאי שאציג בפניכם את
הגיבור שלנו, קראו לו ג'ון דו? טוב, זה לא היה השם האמיתי שלו
אבל זה היה השם שהיא נתנה לו כשמצאה אותו בחצר האחורית שלה. זה
היה לפני כשלוש שנים הוא סבל מאובדן זיכרון- זה מה שהרופא אמר-
הוא היה מלא בפציעות: שריטות, חבורות, סימנים בגוני כחול ושחור
ופנס בעין שמאל. הוא כנראה נשדד- זאת הייתה ההשערה שלה- הכל,
מהארנק, דרך תעודות מזהות ועד הבגדים. הוא לא ידע את האמת,
ומכיוון שהייתה האדם היחיד שהכיר עכשיו, והיא הייתה נחמדה
אליו, הוא הסכים איתה, מתוך נימוס ונוחיות. ?מתוך אותה נוחיות,
הוא הסכים לקבלת האורחים שלה ולכל התנאים. היא אמרה שהוא יכול
להישאר שבוע והבטיחה שתעזור לו למצוא את זהותו האמיתית ואת
המנוולים שעשו לו את זה- היא הייתה אידיאליסטית אמיתית. וכך
עבר לו הזמן, בהתחלה הוא היה מבלה שעות בתחנת המשטרה
ובבית-החולים, אולי במרה יהיה שם מישהו שהכיר אותו וחיפש אותו.
לא היה שם אף אחד כזה, אבל הוא לא התייאש, היא לא נתנה לו,
אולם במשך הזמן הוא התחיל לבלות פחות זמן שם ויותר זמן איתה,
בהתחלה הצטמצמו ביקוריו שם לפעם ביום, אח"כ פעם ביומיים, אז זה
נהפך לפעם בשבוע ופעם בחודש, עד שלא הלך לשם יותר. אומרים
שכשבעלי- חיים נולדים או בוקעים, הם מכירים ביצור הראשון שהם
רואים כאמם ונקשרים אליו לנצח, וכך זה היה בשביל ג'ון, טוב
אולי לא החלק של האמא, אבל היא הייתה הבן-אדם הראשון שהוא ראה
בחיים החדשים האלה שלו והוא נקשר אליה קשר יותר עמוק משהוא היה
יכול לדמיין לעצמו. ג'ון שלנו מצא לו עבודה  בסופרמרקט ועד
מהרה הפך למנהל הסניף, ואז הפך לשותף מלא. הוא ביסס את מעמדו
והחל לשלם לה שכר דירה, בהתחלה על עצמו, אז על שניהם ובסופו של
דבר קנה לה את הדירה. הוא היה איש עסקים ממולח. הרופא שבדק
אותו אחרי שמצאה אותו באותו יום קיצי רחוק בחצר האחורית שלה,
אמר שאחרי זמן מה יתחילו להופיע לו "פלשבקים", מעין רסיסי
זכרון מהחיים הקודמים שלו, ואותם פלשבקים אכן הגיעו, זה התחיל
כתמונות של שניה בחלומות, וזה המשיך לחלומות שלמים, ואף
לחלומות בהקיץ שעוררו בו כל מיני חפצים. כשהבין מהם, הדחיק
אותם ג'ון מתודעתו, כי אז הוא גם הבין שהוא מאוהב בה עד מעל
הראש. הוא פשוט לא היה מוכן לקבל מציאות אחרת. התמזל מזלו והיא
החזירה לו אהבה  ועד מהרה הם הפכו לאייטם די חם, כעת הם היו
מאורסים ועמדו להתחתן. יום אחד, יום ככל הימים בשגרת חייו הלא
כל-כך חדשים, ישב ג'ון דו במשרדו שבתוך הבניין הגדול האפור-
שחשב שילמד לסבול, אך שנא אותו יותר ויותר עם כל יום שעבר-
הוא עבר על כמה מסמכים, כמו שעשה בכל יום, הוא שנא את עבודת
הניירת, הוא שנא לשבת מאחורי שולחן כל היום, הוא שנא את העבודה
הזאת, הוא הרגיש שהוא יכול היה להגיע ליותר, היה חסר לו אקשן.
אבל הוא היה מוכן לסבול את זה, להעמיד פנים, הוא היה מוכן
לעשות הכל בשבילה. מחשבותיו שוב נדדו אליה והוא שלח חיוך אל
תמונתה שהייתה על שולחנו. נשמעה דפיקה בדלת "יבוא" הוא קרא
והתיישר בכיסאו. הדלת נפתחה ושם היא עמדה בגודל טבעי, אהבת
חייו . הוא חייך אליה ופגש במבטה המוטרד, הוא רצה לשאול אותה
מה קרה, לנחם אותה, לגרום לה להרגיש מאושרת כמו שהוא היה בכל
רגע שהיו ביחד. אך לפני שהספיק הוא הבחין בבחורה הצעירה שבאה
בהססנות אחרי אהובתו ובחנה אותו עכשיו בעיניים פעורות לרווחה.
היה משהו מוכר בבחורה הזאת, משהו שזעק בית. "לוסי" השם צץ
בתודעתו ונפלט דרך פיו. הוא שיער שמבטו נראה עכשיו בערך כמו
מבטה ההמום של אהובתו, אך עד מהרה התחלף מבטה למבט עצוב ופגוע,
בעיניה התחילו להיווצר דמעות והיא רצה החוצה. ג'ון עמד עוד רגע
קט מול לוסי, קפוא. הכל חזר אליו עכשיו כמו כתמי מים על דף
הגדלים ומתלכדים לכתם גדול אחד. ובכתם המרכזי הייתה לוסי,
אשתו, אהובתו מימי התיכון, הוא עבד כסוחר סמים זוטר עד שיום
אחד ניסה לגנוב מהבוס שלו ששלח אחריו את אנשיו, האחרונים כיסחו
לו את הצורה והשאירו אותו להרקב באיזה חצר אחורית של מישהו?
החצר האחורית שלה. כעת הוא ראה דמעות גם בעיניה של לוסי, דמעות
של התרגשות. "דייב?" היא אמרה בתקווה ושלחה את ידה לכיוון
פניו. הוא לא נשאר בשביל לשמוע את המשך המשפט, הוא רץ החוצה.
כן, שמו היה דייב, הוא זכר עכשיו, הוא זכר את הכל. אבל זה לא
היה אכפת לו. כשיצא מהבניין האפור ומכוער הזה הייתה לו רק
מחשבה אחת בראש: להגיע אליה. הוא יצא לרחוב הסואן וחיפש אותה
נואשות במבטו, ואז הוא הבחין בה, היא עמדה באמצע הכביש ולא
הבחינה או התעלמה מהמכונית המתקרבת אליה. "אוולין!" הוא קרא
ורץ אליה, הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להדוף אותה ולהציל אותה, אך
הוא נפגע במקומה.כשיצ
אחרי שלושה ימים פקח את עיניו במחלקה לטיפול נמרץ. המחשבה
הראשונה שעלתה לו לראש הייתה 'איפה אני?' ואחריה 'מי אני?' הוא
סובב את ראשו, פעולה שעלה לו בכאב רב, ופגש במבטן מלא התקווה
של שתי נשים שהיו בחדר, המחשבה הבאה שלו הייתה 'מי הן ומה הן
רוצות ממני?'.